שגריר הכתיבה של המחול הישראלי

אורית פראג

 

25 שנים כתב גיורא מנור ביקורת אמנות ב"על המשמר", ב"הדף הירוק" וגם תרם את חלקו כמבקר ב"גלי צה"ל" וכמרצה ב"בית צבי". על גיורא מנור ועל השתקפות האמנות בעיתונות 


במשך מרבית שנות "הדף הירוק", היה גיורא מנור ממשמר העמק מבקר האמנות של העיתון. האמנות, לטוב או לרע, השתקפה דרך דמותו הייחודית והשנויה במחלוקת. מנור, שהשכלתו הפורמלית הייתה בתחום התיאטרון ולאחר מכן נעשה מומחה במחול, כתב על הכל, גם על אמנות פלסטית וגם על מוזיקה ועל ספרות. היום עורך לו יובל דניאלי (המעפיל) מדור אישי בתוך המוזיאון לאמנות שהקים בארכיון גבעת חביבה.

 

אבל לפני שמדברים על מנור יש להגיד כמה מילים גם על דניאלי, שהוא היום ההיסטוריון של האמנות הקיבוצית בה' הידיעה. אם מנור הוא המבקר, דניאלי הוא האמן שהמבקר מתייחס אליו.

 

דניאלי בן המעפיל, הוא אמן בעל קבלות. הוא משייך את עצמו לדור הבנים של אמני הקיבוץ, וכל חייו הוא מחובר להוויה הקיבוצית ברמה חברתית ופוליטית, כולל שלוש תקופות בהן שימש כמזכיר קיבוצו. הוא למד אמנות מגיל צעיר, סיים את בית הספר לאמנות "אבני", ושילב את עבודתו האמנותית בשנים של עבודה בחקלאות. "רציתי את השילוב הנוצר בין אמנות לחברה ובין האמנות לפוליטיקה. גם וגם וגם. האמנתי שזו דרך החיים שאני צריך לפעול על פיה. עשיתי פשרות ויכול להיות שהאמנות שבי נפגעה, אבל אני חושב שהאדם שבי יצא נשכר. כי תמיד חיברתי בין היצירה האמנותית שלי, לרבדים החברתיים והפוליטיים. ולכן האמנות שלי היא תמיד נוגעת. פעם באדמה, פעם בסמלים פעם בפוליטיקה, ופעם בקיבוץ".

 

עם גיורא מנור היה בקשר מאז הציג את תערוכותיו הראשונה. "אני חייב לומר בגילוי נאות וביושר, שפונקתי על ידו מבחינת הביקורת. למרות זאת אני חושב, שהביקורת של גיורא את האמנות הפלסטית, היא בעייתית. היא יותר ביקורת תיאורית מאשר מקצועית. הוא היה שבוי בתבניות אסתטיות קלאסיות, של מרכז אירופה, של מחוז ילדותו בפראג ושל חינוכו המאוד מוקפד מבית אבא, שהייתה בו המורשת האוסטרו-הונגרית, הקלאסציזם האירופאי במיטבו. הוא לא היה פתוח לאמנויות יותר חדשניות, כמו זו של שנות ה-80 והתשעים, ולא היה מסוגל להבין את התובנות שלה".

 

ראש החלוץ של המהפכה המתמדת

 

האמנים בראשית ימיה של התנועה הקיבוצית, מסביר דניאלי, היו בקדמת הבמה הציבורית. "גם בתחום האמנות הפלסטית שהייתה אז ענייה מאוד וחסכונית אבל קיימת, וגם בתחום הספרות, השירה והמחזאות. בשנת 1946 הקימו את המועדון לתרבות מתקדמת, והיו שם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, ולא בחינם הוא הוקם במרחביה ולא בתל-אביב. רק לאחר מכן התפתח המועדון הזה והפך למועדון צוותא. הוא הוקם במרחביה אך לא כאמירה פריפריאלית.

 

להיפך. כל הרציונל שלו היה שלא ליצור אמנות סקטוריאלית קיבוצית, קולקית, כפרית, אלא לשלב בין הכפר ובין הפרולטריון העירוני. בין החקלאות והקיבוץ לבין עובדי העיר.

 

"לימים הוקמה פורמציה פוליטית שנקראת 'הליגה הסוציאליסטית', שהייתה תוצאה של אותה גישה שמדברת על איחוד בין השומר הצעיר הקיבוצי לבין אנשי הקידמה בעיר. ואז, באותה תקופה, העיתונות והמילה הכתובה היו חלק מהאוונגרד. היו המון כתבי עת, לכל דיסציפלינה היו כתבי עת. בחינוך, בתרבות. ובעיתונים הראשונים של השומר הצעיר, הקטע של האמנות היה דומיננטי.

 

"יש לי פה בארכיון, ארסנל של מאמרים על אמנות מכל השנים.כשמכנסים את כל החומר הזה, מסתבר שהאמנות, הספרות והעיתונות היו המובילים. המילה הכתובה והמילה המצוירת. וגם השירה, אגב. בכל העיתונים יש גם שירה. "על המסורת הזאת צמח גיורא מנור. הוא לא צמח יש מאין ופתאום נתנו לו תרבות ואמנות. הוא צמח על מסורת. הוא צמח על המסורת של האדם החדש שאותו היינו רוצים לראות".

 

בשנות ה-80, השנים שבה התנועה הקיבוצית מתחילה להיסדק, האם מנור ואחרים ביטאו את העקרונות שאתה מדבר עליהם? מישהו ציפה שהם יבטאו אותם בכלל?

"זאת שאלה לא פשוטה. היא לא פשוטה כי התרומה של גיורא מנור ושל עורכי העיתונים היא בנתינת המקום. ומבחינה זו, היה מקום. ודרך המקום נתנו לרבים את הבמה להציג את עצמם. אנחנו ברובנו, אלו שבחרו להישאר בתנועה הקיבוצית, לא היינו בברנז'ה הארצית. לא היינו משום שבחרנו לא להיות. העדפנו את חלקת האדמה הקטנה שלנו, והחלון שגיורא וחבריו פתחו לנו הוא מאוד חשוב.

 

"הייתה פה תרומה כפולה. גם כלפי הקיבוץ פנימה וגם כלפי חוץ. בניגוד לשנים הראשונות שסביב האמנים היה מועדון, בתקופה שלנו היינו ממש בודדים, וזה כבר נושא לכתבה אחרת, על ההבדל בין דור המייסדים ודור הבנים ודור הנכדים.

 

"המשבר החל בשנת 1985. אני הייתי שייך לקבוצה שנקראה 'המשותף-קיבוץ', שחיים מאור היה אחד ממנה, ודב הלר ויעקב חפץ וטולי באומן ואחרים. דרך האמנות ביקרנו את מה שמתרחש בתנועה הקיבוצית ובתנועת העבודה פנימה ומה שמתרחש בחוץ. כל הנושא של מיתוסים מתמוססים ושל ניפוץ אלילים. כשהיה משבר הבורסה, אנחנו תקפנו. היה לנו מה להגיד בתחום האמנות.

 

"ההבדל בינינו ובין דור המייסדים הוא שדור המייסדים ראה חובה לעצמו לפאר את המפעל, לרומם ולקדם אותו. ואילו אנחנו, גם מתוך זה שנשארנו בקיבוץ ובחרנו אותו, חשבנו שמותר לבקר כלפי פנים בלי שנחשב בוגדים או עוכרי הקיבוץ".

 

אולי דווקא המחאה שלכם, ואתם הייתם היחידים שקראתם לעצמכם "משותף-קיבוץ", אבל אולי הייתם בין הזרזים להתפוררות הקיבוץ, להגדיל את ההתפוררות?

"אנחנו היינו המראה דרך האמנות. אבל אני מוכן להגיד דבר אחר. אני לא יכול לומר, שמהעת החדשה, משנות ה-80-70, קם אידיאולוג אמנותי לתנועה הקיבוצית, ואילו בתקופות האחרות היו המון אנשים שראו את עצמם כמורי דרך והלכה ופוסקי דור בתחום היצירה והאמירה האמנותית במובן הרחב. 'הדף הירוק' במובן הזה לא ראה יותר לעצמו תפקיד של להתוות דרך, אלא ראה את עצמו כמתאר מצב."

 

ומה אתה חושב שצריך להיות?

"אני חושב שגם וגם. אני חושב שזה עני מדי רק לתאר מצב."

 

לאמנות אין היום אפיל

 

חיים מאור (גבעת חיים מאוחד) כתב ב'הדף הירוק' בחמש השנים האחרונות, מאז שנת 2000. לפני כן היה עיתונאי לענייני אמנות ב"על המשמר" וב"חותם". מאור היה בין מיסדי כתב העת לאמנות "סטודיו" יחד עם אילנה וטולי באום (עמיר) והיה העורך של 40 הגיליונות הראשונים.

 

"בעשרים השנים האחרונות אני רואה תהליך של הידרדרות ברמת הייצוג שהעיתונות הקיבוצית נותנת לאמנות. רק כדי לסבר את האוזן, בתקופת השיא של עבודתי ב'על המשמר', היה לי כל סופשבוע בין עמוד אחד לארבעה עמודים על אמנות. לא תראי כמויות כאלה בשום עיתון וגם לא בעיתונות הקיבוצית, אלא אם כן זאת כתבה צהובה על איזה אמן. בכתבות המרווחות ההן, היה מקום לראיין אמן לעומק ולהצביע על תופעה תרבותית או אמנותית, על-ידי חיבור של כמה תערוכות שהתרחשו באותה תקופה, ולהראות שיש משהו באוויר.

 

"היום את לא מוצאת היקף כזה שמצביע על החשיבות שהעורך והמערכת מיחסים לדברים. ההיקפים המצומצמים שהמערכת מפרישה לענייני תרבות ואמנות מצביעים על חוסר עניין. אני לא יודע אם זה חוסר עניין של הקורא. ב'ידיעות אחרונות' יש היום התייחסות לאמנות בטור צר בתוך מדור תרבות, ובעבר הייתה כפולת עמודים. זה מעיד על כך שמישהו חושב שלאמנות אין אפיל ואין משיכה."

 

אתה חושב שקיימת היום אמנות קיבוצית שיש מה לתאר אותה?

"קודם כל יש אמנות מרתקת בישראל, ובתוכה גם אמנות קיבוצית מרתקת. בחמש השנים האחרונות, יותר מאי פעם, עולם האמנות הבינלאומי מתעניין באמנות הישראלית. יותר אמנים ישראלים מתארחים בתערוכות בינלאומיות מאי פעם. מה שמעניין את העולם הוא הקול הייחודי שנשמע פה על רקע המצב הפוליטי-חברתי, והם רוצים לראות איך האמנות מתמודדת עם זה. לכן אנחנו מעניינים כי אנחנו משמיעים קול אחר.

 

"יותר ויותר מחקרים צצים בזמן האחרון על התנועה הקיבוצית. גם אם אלו מחקרים של פוסט-מורטום, הם מעידים על כך שיש התעניינות גוברת והולכת בחוויה הקיבוצית ובאופן שבו היא מבוטאת באמנות, בין אם לגבי אמנים צעירים או לגבי אמנים מבוגרים, שמציגים תערוכות מסכמות שלהם. כמו התערוכה הגדולה על אורי רייזמן, ולפניו התערוכות שהוקדשו לקופרמן, וליחיאל שמי. אלו היו אמנים קיבוציים (רייזמן ושמי מכברי וקופרמן מלוחמי הגטאות- א.פ.) שעובדת היותם חברי קיבוץ הייתה חלק מהזהות שלהם, והם הדגישו את העובדה הזאת. הם לא הסתירו את היותם קיבוצניקים.

 

"גם קדישמן בתערוכתו הגדולה כעת במוזיאון תל-אביב מציג, בחלק גדול ממנה, את התקופה שהוא היה במעיין ברוך ובקבוצת יזרעאל. קדישמן שהוא כביכול אמן תל-אביבי, חלק גדול מעבודתו מוקדש לחוויה הקיבוצית שלו. העיתונות הקיבוצית צריכה להאיר ולהתייחס לחלק הזה בתערוכה, ולהבליט אותו בהרחבה. כשאומרים קדישמן אומרים כבשים, אבל מה זה כבשים? זה מעיין ברוך.

 

"תפקידה של העיתונות הקיבוצית להבליט את הזווית הקיבוצית. אפשר למצוא בכל תערוכה שמוצגת גם היבט כזה, בין אם האמן היה בקיבוץ או שיש לו ביקורת לעניין של קיבוץ. אבל יותר מכל אלה יש לי עניין לתת ביטוי להשקפת עולם הייחודית שלנו. מכאן, שיהיו חשובים לי גם אמנים שאינם חברי קיבוץ, אך יצירתם משקפת סמלי זיהוי שזהים עם העולם ההוא שהיה הקיבוץ של פעם. ופה יש רשימה ענקית".

 

אנחנו מגיעים לשאלה על מידת המחויבות של גופים אמנותיים להתייחס לקיבוץ, והאם יש להם הצדקה אם אינם עושים זאת. לדוגמה כתב העת סטודיו, שנתמך עדיין ע"י קרן חבצלת "אין סיבה שחבצלת תתמוך בעיתון שהוא עיתון עירוני לחלוטין על כל ערכיו, ושאין בו שום התייחסות לתנועה הקיבוצית על ערכיה. בכל גיליון מ-40 הגיליונות של סטודיו שאני ערכתי, הייתה איזו התייחסות או לאמן קיבוצי או לאמן שפועל בפריפריה, ואמנים קיבוציים חשובים קיבלו כתבות מרכזיות. היום אין לזה כמעט זכר. לא נשלחים אפילו כתבים לגלריות חשובות כמו הגלריה בבארי ובנחשון, בלוחמי הגיטאות, בכברי וכך הלאה.

 

"גם על מה שקורה במוזיאון עין חרוד שהוא המוזיאון הקיבוצי מספר אחד, אין דיווח מיוחד. וזה מוזיאון שאין פעם שאני בא אליו ולא זוכה בו לחוויה מסעירה. צוות המוזיאון צריך להילחם על האפשרות לקבל סיקור כלשהו".

 

על גיורא מנור

 

גיורא מנור, שמת לפני שנה בגיל 79, כתב בבגרותו ספר על עצמו. חברת ילדותו רותי אורן, יוצאת צ'כיה כמוהו, סבורה שהייתה במעשה הזה תעוזה המסמלת את המורכבות הרבה של אופיו ואת ריבוי הניגודים בתוכו. "לא כל אדם מדבר בגילוי כזה בחייו על ההצלחות שלו, ועל אחת כמה וכמה לא כל קיבוצניק. אבל הוא העז".

 

מנור לא היה אדם אהוד בקיבוצו משמר העמק, ויחד עם זה, כתבו עליו בהספד, כי ההחלטה להיות חבר קיבוץ הייתה ההחלטה החשובה בחייו, כי עד יומו האחרון משמר העמק הייתה המרכז היציב והבטוח של חייו מלאי התהפוכות. הוא היה אדם סקרן, אוטודידקט, בעל השכלה רחבה ביותר.

 

"היה לו חשוב למצוא מקום מרכזי בקבוצה, אך כבר בימיו במוסד הוא לא היה מקובל במיוחד.

 

במשך השנים מצא ידידים בקיבוץ, אבל לא רבים" אומרת אורן. "לימים, כשהתבגר, היו לו בעולם ידידים ומעריצים רבים, ומה שהוא רצה שיהיה לו בבית היה לו בעולם. שם הוא היה מכובד. אנשים שלא נפגשו אתו מאוד קרוב ולא פגשו בחוסר הסובלנות שלו. 'אני לא אוהב טיפשים' היה אומר לי".

 

מנור היה ההומו הראשון המוצהר של התנועה הקיבוצית. יש מי שחושבים שהרבה מקשייו החברתיים נבעו מהעובדה הזאת, מהקושי להיות הומו בחברת הילדים ולאחר מכן כרווק בקיבוץ, כשהוא שומר על נטיותיו המיניות בחשאי. אך העובדה הזאת כידוע אינה נעלמת בהוויה הקיבוצית. הכל ידעו.

 

חברתו אורן סוברת אחרת: "לאחר שיצא הספר והעובדה הזאת התגלתה ברבים, הוא סיפר לי שמשך השנים הוא חי בפחד מתמיד שייחשף, כיוון שהוא היה איש ציבור, ובשנים ההן זה היה פחות או יותר גומר את הקריירה. בעיקר בחוץ. אני חושבת שלא הזהות המינית גרמה לכך שלא היה אהוד במיוחד, אלא האופן שבו ניהל אורח חיים נוח בתוך חיי הקיבוץ, בתוספת לביקורתיות ולחריפות שלו".

 

מנור נולד בצ'כיה ביוני 1926 בשם אלכס קרפלס. אביו היה עשיר מאוד, בעל חנות גדולה במרכז העיר ובית חרושת ללבנים בעיר-שדה, ובה בעת היה חבר במפלגה הקומוניסטית הצ'כית. לאחר הכיבוש הגרמני התכוונה המשפחה לעלות ארצה וכבר החלה לשלוח חלק מהריהוט. דודו של גיורא, גדעון מנור בא לפראג על מנת לעזור למשפחה להתארגן בעלייתה והוחלט שהוא ייקח את גיורא עמו לארץ. לימים, לאחר שההורים והאחות נספו, אימצו גדעון ורחל את גיורא והוא אימץ את שם משפחתם. גיורא הצטרף לקבוצת "אורן" והצטרך להתרגל לחיים הספרטנים של המוסד, עם המקלחת המשותפת והפשפשים במזרנים.

 

בשנת 1950 התגייס לצבא ובתוך זמן קצר, ביוזמתו, הקים את להקת הנח"ל ומונה להיות המפקד והבמאי שלה. בגרעין הצוות הראשון היו יוסי בנאי, אסתר גרינברג-שבק, יונה עטרי וגאולה גיל.

 

כשהשתחרר מהצבא החל לעבוד בבמאות בקיבוצים שונים, בנוסף לעבודת החקלאות בקיבוץ ובמהרה יצא לשליחות של השומר הצעיר בלונדון, שם יותר ממה שהדריך בתנועה למד תיאטרון וחזר ארצה עם תעודת הצטיינות בבימוי. מאוחר יותר בשנות ה-60 השתלם באירופה בבימוי טלוויזיה.

 

הוא הפך לבמאי תסכיתי רדיו, ולאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לצוות הקמת הטלוויזיה הישראלית אך לא השתלב בה, ובהמשך התמנה למנהל חברת ההפקה של ברית התנועה הקיבוצית, "שדות" והיה בין יוזמי הקמת בימת הקיבוץ בה ביים מספר הצגות.

 

בהספד על קברו סופר: לאחר שהגיע למסקנה שמה שהוא מבקש לעשות איש אינו רוצה לקנות ומה שהציעו לו לביים לא כל כך מעניין אותו, הציע לו בצלאל לב להצטרף לצוות השבועון המגאזיני החדש של "על המשמר" "חותם". כך החלה הקריירה העיתונאית שלו. עמדת מבקר התיאטרון הייתה תפוסה על ידי דב בר-ניר אך ביקורת המחול חיכתה לכותב. כך החלו השנים הטובות ביותר של חייו, שנמשכו 25 שנים. בשנים האלה כתב ביקורות ב"על המשמר", ב"הדף הירוק" וגם תרם את חלקו כמבקר ב"גלי צה"ל" וכמרצה ב"בית צבי".

 

הוא היה מחלוצי הכותבים של המחול בישראל, והפך להיות שגריר הכתיבה של המחול הישראלי. הוא היה מוכר ומוערך בקרב כותבי המחול בעולם כולו, והיה מוזמן מטעם פסטיבלים מובילים להשתתף בהם כצופה. כל אותו הזמן היה מעורב במפעלים תרבותיים בארץ והחל גם לפרסם ספרים רבים בתחום המחול.

 

אורן אומרת, שדווקא כיוון שבא מבית עשיר, הכסף לא עניין אותו אף פעם. "הוא חי בשיא הצניעות מבחינה חומרנית. הוא האמין בקיבוץ מבחינה אידיאולוגית. נכון שהוא נשאר בקיבוץ גם משיקולי נוחיות. כי בקיבוץ לא היה צריך לדאוג לכלכלה ולקיום. אבל הקיבוץ היה חלק מהזהות שלו".

 

בפתח האוטוביוגרפיה שלו כתב גיורא מנור על עצמו: "כל חיי אהבתי סיפורים, וכל האהבה שלי לתיאטרון ולבמה מאז כתבתי, בכיתה ד' מחזה ועוד באנגלית על כיפה אדומה, אינה בעצם, אלא החולשה שלי לראות את החיים סביבי כאנקדוטות. בניגוד לבדיחה, האנקדוטה היא הלצה שהחיים כתבו. ואך על פי רוב יש בה גרעין של מוסר השכל. התענוג לספר סיפור כדי להביע את דעתך, או את הביקורת שלך עטופים בבצק מתוק, שרק אחרי שכבר לעסת ובלעת אותו את חש בטעמו החריף או המר, הוא מנהג יהודי עתיק שאני מקיים בזה".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים