מי זוכר את עין-זיתים? * מי שמע על על גבעות-זייד? * מי יודע על אבוקה? * הנטישה הצפויה של קיבוץ שומריה (לטובת מפוני ההתנתקות) העלתה מאוב כמה קיבוצים שנעזבו ונמחקו מהזיכרון הקיבוצי * ורק צלקת הטראומה של חבריהם ממשיכה להדהד בין דפי ההיסטוריה * סיפורם (החלקי בהחלט) של עקורי התנועה הקיבוצית

יותר מיובל שנים חלפו מאז פורקו הקיבוצים גבעות-זייד, קדמה, עין-זיתים, אבוקה, אפעל, דרדרה, ביריה ועוד. כבר יותר מ-50 שנה החברים שחיו בקיבוצים, ננטשו (לפי תחושתם) על-ידי מוסדות התנועה דאז, ועברו להתגורר ביישובים אחרים (בכללם קיבוצים) - מתקשים לכבוש את הכאב והגעגוע לאותם "ימי בראשית". סיפורו של קיבוץ שומריה, שחבריו עומדים לנטוש אותו בחודשים הקרובים, וסיפור ההתנתקות של אנשי גוש קטיף, החזיר את החברים ההם לטראומה שהייתה מנת חלקם באמצע שנות החמישים. נסיבות הפינוי (והפיצוי) של אז והיום שונות בתכלית, אבל הקשיים החברתיים והכלכליים שקדמו לרוע הגזירה כמעט זהים... גם בימים ההם, כמו בזמן הזה, התקשו הגופים המיישבים-התנועתיים לסייע ליישובים הבודדים, נטולי האדמות והחברים, לשרוד את הקשיים ולצלוח אותם בכבוד. בקיבוצים ש"נעלמו": אבוקה, עין-זיתים, גבעות זייד (אם ליטול שלוש דוגמאות מתוך רבות יותר) - שיוועו לתמיכה מוראלית, דמוגרפית וכלכלית, וכשזו בוששה להגיע, נפוצו החברים לכל עבר והותירו מאחוריהם בתי מגורים וענפי משק מוכי הזנחה וייאוש. הקיבוצים ה"נעלמים" נמחקו כמעט מייד מהזיכרון הקולקטיבי. מתעדי התקופה התמקדו בסיפור הגדול יותר, זה של פילוג שנות ה-50, ובקרע האידיאולוגי שחצה קיבוצים ובני משפחה. סיפורי הקיבוצים שנעזבו - נדחקו לשולי הדרך, ובמשך הזמן נשתכחו מהציבור. למעט כמה אזכורים כרונולוגיים ומספר מצומצם של עבודות מחקר, לא סופר עד היום "הסיפור האמיתי". איש לא הלך לאנשים עצמם. לעקורים ההם. לפחות לא עד פברואר האחרון - אז החליטה תמר לוי (חוקוק), מנהלת הספרייה של "בית יגאל אלון" בגנוסר, לחקור את שהתרחש בשלושת הקיבוצים לפני הנטישה, וראיינה את החברים שהיטלטלו בין תקווה לייאוש עד שנכנעו לקשיים מבית. תמר פקדה ארכיונים קיבוציים ותנועתיים, סרקה תצלומים דהויים, ואת כל אלה ריכזה בתיקי קרטון. גם כעת, לאחר שיצרה קשר עם החיים ועם עיזבונות המתים, היא מודעת לכך שמדובר ב"גירוד קליפה" משכבות של השכחה והדחקה. הסיפור המלא עדיין ממתין לגאולתו מעפר.

עין-זיתים

"היה ברור שהקבוצה לא תוכל להשתקם"

בספר "יישובים שניטשו", מאת בן ציון מיכאלי, מתוארת עין-זיתים כ"מושבה עברית בגליל העליון, כשלושה ק"מ מערבית לצפת, בצד הכביש למירון, 725 מטרים מעל פני הים". המושבה שמתאר מיכאלי הוקמה בשנת 1895, לאחר ש"חובבי ציון" רכשו את האדמות מהכפריים של עין-זיתון הערבית. במהלך השנים ננטש המקום פעמים מספר. בשנת 1946 התיישבו בעין-זיתים חברי הכשרת "מגינים" של הקיבוץ המאוחד במטרה להקים יישוב-ספר הררי, כדוגמת ביריה השכנה. בשנים 1952/3 עזבו אחרוני החברים. אז נעשה ניסיון כושל להקים מושב עובדים, לאחר מכן חוות גדנ"ע, וכיום יש בשטח בסיס צבאי של פיקוד צפון. רק כמה מבנים הרוסים מעידים על היישוב שהיה כאן.

משה וויס (מונדי), כיום חבר מעגן, עלה לארץ בעלייה בלתי לגאלית לאחר שנלקח לשבי הרוסי מרומניה ארץ הולדתו. הוא, וחמשת חבריו מתנועת "הבונים" (מאוחר יותר "הבונים דרור"), הצטרפו לקבוצת עולים מצ'כיה. במצוות התנועה הגיעו לעין-זיתים, בה כבר ישבו יוצאי התנועה מהונגריה וטרנסילבניה. לפני בואו למקום, שהיה, לדבריו, "מעין משלט מעל ביריה", התרחש שם פילוג פוליטי. אנשי הנוער-העובד הלכו למשגב-עם או מלכיה (הוא אינו זוכר לאן בדיוק), והמקום שיווע לתגבורת אנושית. וכך סיפר לתמר לוי: "השם היה עין-זיתים, אבל קראנו לזה 'אין זיתים'. היו כמה עשרות בודדות של אנשים, רפת קטנה, ולול. מים לא היו".

ש: תמר: זה היה הדבר הדומיננטי, שלא היו מים?

מונדי: "זה היה גם הדבר שהכריע את גורל המקום. לא הייתה פרנסה. עבדתי בתחילה במחצבה, והיו בערך 150 דונם פלחה סמוך לנאות-מרדכי, לשם היינו נוסעים לעבוד. החברים היו יורדים לשם ביום ראשון וחוזרים לעין-זיתים רק ביום שישי... על יד הנקודה לא היו אדמות. לא רק מים חסרו. אמרו לנו: בשביל מה אתם צריכים מים, הרי אין מה להשקות.. אבל הרי צריך לשתות. היה צינור קטן מעין-זיתון, ואת השאר הביאו במיכלית".

ש: מה נעשה כדי לשנות את המצב?

"ניסו להביא איזה גוף שייקח על עצמו לשנות את המקום... הייתה קבוצה ברזילאית שהמדריך שלה היה ישראל חופש מאפיקים. הם ביקרו פעם-פעמיים, אבל אחרי שראו את המקום החליטו לא לבוא. אחר כך הם יסדו את ברור-חיל. היו לנו חברים בקיבוץ מעגן, ותמיד רצינו להראות להם שגם אנחנו מקימים קיבוץ... להראות שאנחנו מצליחים. הגישה השלילית הזו לא עבדה... הגיעו גם שתי קבוצות עולים מעיראק, וגם הם נשארו רק שבועות אחדים".

ש: אתה זוכר קשר כלשהו עם התנועה?

הייתה תחושה שאין עתיד. לא היו מים, לא פרנסה, לא אדמה. אם השיגו כסף מהסוכנות, הצליחו להתקיים עוד קצת".

ש: איך הרגשתם שהסיפור של עין-זיתים הולך ונגמר?

"השאלה הנכונה צריכה להיות 'איך לא הרגשתם'... נשארנו מניין אנשים, אפילו פחות. שום דבר לא זז, איש לא בא, את הצאן לקחו כי לא יכולנו להמשיך ולהחזיק בו. את הרפת החזקנו איכשהו. זאב נחושתן היה הרפתן. היו כמה תינוקות וזהו. אני עבדתי בסוכנות, כך שהבאתי קצת כסף, אבל 5-4 אנשים לא יכולים להחיות קיבוץ".

ש: איך הגעתם למעגן?

"במעגן כבר היו אנשים שלנו, גם שליחים מחו"ל, וזה היה טבעי שנעבור לשם. אני דווקא נמשכתי לנגב, למפלסים. אהבתי את האידיאולוגיה שלהם. האישה לא רצתה. היא רצתה את הרומנים של מעגן. השאר הלכו לגבעת-חיים, קריית-שמונה, והיה אחד שיצא לשליחות בדרום אמריקה. יש הרבה אנשים עוזבי קיבוץ, אני מהבודדים ש'הקיבוץ עזב אותם'".

ש: נשארו משקעים מאז?

"עצם הדבר שתנועה לא מסוגלת לקיים קיבוץ, או לא רוצה להיאבק עליו. הקליטה שלי ושל אשתי במעגן הייתה טובה מאוד... חשנו שיש יחד, שייכות. למרות זאת, וחרף שנים שעברו, תמיד אמרתי 'לנו יש', והתכוונתי לעין-זיתים. בעין-זיתים, אפילו כשלא היה שום דבר, זה היה 'שלנו'. כל מה שהיה במעגן היה שייך ל'מעגן' ולא לבית האמיתי".

רות עצמוני, כיום תושבת נהרייה, הגיעה לעין-זיתים במסגרת הכשרת "מגינים". זה היה בט"ו בשבט 1946. בעלה, אמנון, הצטרף לקיבוץ שנה מאוחר יותר. הם היו חלק מקבוצה גדולה יותר שמנתה 40-30 איש, בוגרי הבונים-דרור מהונגריה, שניצלו מהשואה ועלו לקבוצת כינרת, שם קיבלו הכשרה. רות אומרת שה"ארצישראלים" של ההכשרה עזבו עוד לפני הגעת הקבוצה לעין-זיתים, "ורק הנמושות נשארו". עד מלחמת העצמאות, נזכרת רות, היו חלומות להקים קיבוץ חזק ומבוסס. "סיקלנו את השטח, נטענו עצים, מים לא היו... הכול החל לדעוך כשהחלו ההפגזות. מסביבנו היו כפרים ערביים, וכולם היו צריכים לנוע בתעלות קשר. בשלב מסוים פינו את הילדים. בהפגזה אחת הלך המטבח, בשנייה - בית השימוש. הפצצה נוספת הרסה את משאבת המים ונשארנו בלי מים בכלל. אמנון בעלי נפצע. היו פצועים נוספים. נשארנו בעין-זיתים עד 1951 ואז עזבנו".

אמנון: "היינו פחות מעשרים איש".

רות: "הכול התפורר".

אמנון: "כאשר עזבנו כבר היה ברור שהקבוצה לא תוכל להשתקם. רוב האנשים עזבו. האחרון היה הגזבר אהרון מנדל, שהיה צריך להחזיר את השטח לסוכנות".

ש: אתם יכולים לסכם את התקופה בעין-זיתים?

רות:"יכולתי להישאר קיבוצניקית עד סוף ימיי. באורח החיים שלנו אנחנו כמו חברי קיבוץ. היו לנו שנים צעירות, יפות. יחד עם זאת, אין לי שום צער בלב".

אמנון: "גם לי אין צער. חשבתי אז שהחברים לא די חרוצים בעבודת המשק. לא נתנו את כל שיכלו לתת. גם לא היה שוויון בין האנשים. הקבוצה הישראלית הלכה אחרת מהקבוצה ההונגרית. אחרי המלחמה, כשצריך היה לשקם את ההריסות, החברים לא נתנו מה שהיו צריכים לתת. התחמקו, בלשון המעטה".

לאה שחר, אחותו של אמנון, כיום חברת דברת, הגיעה בגיל 16 וחצי לאפיקים, לאחר שניצלה מהשואה כשהוריה הבריחו אותה מרומניה הכבושה לצד ההונגרי החופשי. מאוחר יותר עברה לגרעין שהתארגן בקבוצת כינרת, ואתו עלתה בשנת 1946 לעין-זיתים. לאה כבר הייתה בהיריון מתקדם כשסייעה לבנות את מבני הבלוקים הראשונים של עין-זיתים. היא זוכרת מזג אוויר קר, קשה, קרקע סלעית שעבודת הסיקול שלה לעולם לא תמה. החברה לא הייתה חזקה: בני הארץ, הונגרים, אנשי פלמ"ח, ערב רב שלא ידעו לחיות בהרמוניה. "למחרת ההחלטה על הכרזת העצמאות באו"ם, הייתה עלינו הפגזה קשה. צלפו עלינו שלושה כפרים ערבים. היינו ממש בית ספר לצלפים. יום יום היו לנו פצועים. הייתה חובשת, אבל רופא לא היה במקום. גם אחי נפצע שם. פינו את הילדים לאפיקים, אחר כך ליגור. בעלי היה בשליחות בחו"ל, אז הבת שלי, בת השנתיים, נשלחה בלעדינו. אני הייתי קשרית ולכן נשארתי. אחר כך נגמרה המלחמה, צריך היה לאסוף את השברים, אבל לא היה עם מי. ב-1950 עזבתי את המקום לנהרייה עם בתי, מאחר שנישואיי התרופפו. הפרדה הייתה קשה, גם מהבעל וגם מהמקום, ומאז לא חזרתי לשם".

פרוטוקול מרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים משנת 1952 מתעד את דבריו של זאב נחושתן, חבר עין-זיתים, המקונן על פירוק הקיבוץ. הדברים, בשינוי שמות הקיבוצים, עשויים היו להיאמר גם היום. "...אין זה סוד, והדבר הובא גם בישיבות המזכירות, שחברים אמרו: 'לא את עין-זיתים בלבד צריך לחסל השנה, ישנם חמישה-שישה משקים צעירים שצריך לחסל אותם כיוון שאין לתנועה כוח להחזיקם'. אם נתרגם זאת באופן קונקרטי, פירושו של דבר היה: להתחיל מעין-זיתים. ההיגיון שלי פשוט... זה יפגע מחר בתל-קציר, ארז, אלומות.. הייתה פרשת כפר-החורש, הייתה פרשת גבעות-זייד, תקדימים היו ויהיו נוספים... זה יהיה פתח לדרך הרת סכנות, לדעתי דרך להידרדרות התנועה".

53 שנים אחרי, מעטים עוד זוכרים את עין-זיתים.

גבעות-זייד

"נזרקנו ופרפרנו בין תקוות לאכזבות"

כל ילד, לפחות בזמנים בהם נהוג היה לקרוא ולא לגלוש, גדל והתחנך על המיתוס של אלכסנדר זייד - השומר מגבעות שיח' אבריק, שנרצח על-ידי בדואים בדרך מקיבוץ אלונים לשיח' אבריק בשנת 1938.

רק מעטים מכירים את פרשת קיבוץ גבעות-זייד, שהוקם לאחר הרצח כ"גלעד חי" לזכר האיש ומורשתו, ובשנת 1956/7עזב אותו אחרון חבריו. בדומה לעין-זיתים ולאבוקה, גם בגבעות-זייד היה מחסור קשה בקרקע ובמים - אבל המאיץ העיקרי להתפרקות היה הגורם האנושי. קבוצות הומוגניות שבאו במצוות התנועה (חבר הקבוצות, לימים איחוד הקבוצות והקיבוצים) או השליחות הציונית, לא השכילו לחיות יחד. למשפחת זייד הדומיננטית היה מעמד רם ונישא, שלא הותיר מרחב נשימה לחברים אחרים שביקשו להנהיג ולהשפיע. היום יושב שם "כפר תקווה", לבעלי צרכים מיוחדים, והאדמות הסלעיות הקשות של שנות הארבעים הפכו עם הזמן לקרקעות נד"לן יקרות. המייסדים היו תלמידי "מקווה ישראל", שנסערו מאוד ממותו של זייד. הם הגו רעיון להקים יישוב חקלאי על שמו במקום בו חי ומת, והביאו אותו בפני משפחת זייד, שהתגוררה במקום במעין "חוות בודדים". הרעיון החמיא לבני המשפחה - האלמנה ציפורה וילדיה - והם עודדו את הצעירים להצטרף אליהם. ברשות המשפחה היה שטח חכור של אלף דונם אדמת פלחה, שהיווה נקודת התחלה מבטיחה. אל בוגרי מקווה-ישראל הצטרפו נוספים, ביניהם הכשרות תנועתיות, אולם המרכז החקלאי והמחלקה להתיישבות של הסוכנות מיאנו להכיר במקום כיישוב/קיבוץ חקלאי, משום שלא תכננו להקים שם מקום המתבסס על חקלאות. בנוסף, התעקשו החברים לא להגדיר את עצמם כשייכים לזרם תנועתי מסוים (הימים ימי תחילת הפילוגים הפוליטיים בתנועת העבודה), ובשל כך לא יכלו לקבל תקציבי סוכנות והשלמות תנועתיות. הלוואות מסחריות יקרות, ששימשו לפיתוח ענפי המשק, היקשו על שגרת החיים. החברים חיו חיי צנע והחובות תפחו. חלקם החלו לעזוב, ורק אז התכנסה אסיפה דרמטית, בסיומה הוחלט להסתפח לחבר הקבוצות. בינואר 1942 הצטרפה לגבעות-זייד קבוצת "אשמורות" מתנועת "גורדוניה", שישבה בחדרה. הזמנים לא הפכו לקלים יותר. הקיבוץ התקשה לצמוח דמוגרפית, היה הכרח להוסיף אדמות שלא נמצאו שם, והיישוב הועתק למקום חלופי, מאזור חפירות בית שערים אל גבעה סמוכה.

בקיץ 1951 הצטרפה לקיבוץ קבוצה של 70 איש מארגנטינה, שקיבלה הכשרה בגניגר. בבואם, התנו תנאי של "דף חלק": כל הוותיקים יעזבו את הקבוצה. התנאי קוים. בגין ההצטרפות קיבלה אומנם גבעות-זייד תוספת אדמות ומשאבים, אבל הבעיות הקיומיות לא נפתרו. קבוצה גדולה נוספת מארגנטינה הגיעה ב-1953, אולם המצב המשיך להיות חמור. ב"איחוד" ובקיבוץ התפתחו דיונים על עתיד המקום, עד שבשנת 1955/6 הוצע להם לייסד קיבוץ חדש בנגב - הוא אור-הנר של ימינו - וכך היה. חלק מהחברים עקרו לקיבוצים אחרים.

כרמלה זייד - אשתו של יפתח, בנו של אלכסנדר זייד - סיפרה לתמר לוי על הימים הקשים והיפים של גבעות-זייד. כרמלה, חרף גילה המתקדם (77), היא אישה נמרצת וקולחת, בעלת זיכרון נדיר שלא קהה עם הזמן. מדי פעם, כשאינה בטוחה בפרט כזה או אחר, היא פונה ליפתח.

"הרצח של אלכסנדר זייד היה בשנת 1938. יפתח היה אז תלמיד במקווה-ישראל, והדבר נודע לו שם. הוא הגיע יחד עם חבריו משם לשיח' אבריק, והם נשארו שם כל ימי ה'שבעה'. לאחר מכן החליטו להקים יישוב לזכרו. זה היה המחזור הראשון, ואחר כך הצטרף המחזור השני ממקווה. הם דווקא רצו להקים קיבוץ, אבל לא היה שום מוסד או גוף שטיפל בעניין באופן רציני. האלמנה, ציפורה זייד, נאבקה כמעט לבדה מול המוסדות כדי לקבל סיוע והכרה גם מבלי להשתייך לזרם התיישבותי כלשהו. ה'חבר'ה שלה' הרי היו הרצפלד ובן גוריון, והיא כתבה להם לא מעט. היו כל מיני שיקולים פוליטיים למה לא לשייך את המקום לתנועה מסוימת, אבל האנשים היו נחושים להקים יישוב, ונמשכו לכאן כמו דבורים לדבש. באופן פרטי לגמרי פנינו לקבוצות נוער שהיו בקיבוצים והצענו להם להצטרף. היו משלחות כאלה מכינרת ומצובה. מי שהצטרפו בסופו של דבר הוצאו מחברותם בנוער-העובד, וזה פגע בהם מאוד".

כרמלה זייד הגיעה במסגרת קבוצה שבאה מבן-שמן לדגניה ב-1943. שם היו בזמן ההוא 150 איש. לימים הכירה את יפתח ונישאה לו.

כרמלה: "אדמות קרובות לקיבוץ לא היו, רק כמה מאות דונמים. היו קצת מטעים, ירקות, משק חלב ולול. מספר האנשים הגדול לא אפשר להתקיים בכבוד. היו חובות כבדים. אנשים התגייסו לצבא, נקלטו ניצולי שואה, ובנוסף לקושי הכלכלי נוצר גם קושי חברתי. ציפורה זייד הייתה 'שרת החוץ', חיזרה על הפתחים כדי לקבל עוד כסף ועוד סיוע. כשהייתה במקום, היא עשתה גבינות צאן. מבקרים רבים עלו לגבעה כדי לשמוע על אלכסנדר, והיא הייתה מדריכה אותם. עד מלחמת השחרור עוד שרדנו איכשהו, אבל אז חברים החלו להתגייס, המצב הביטחוני הפך בעייתי, ושגרת החיים הפכה לשגרת חירום. בתנועה עוד ניסו להזרים כוח חדש, אבל זה לא הצליח להתערות במקום".

משפחת זייד לא אהבה את השתלטות ה"ארגנטינים" שבאו במספר גדול, עם ילדים, ובשלב מסוים החליטה לעבור מגבעות-זייד חזרה לשיח' אבריק. יחד אתם עברו כמה מחלוצי היישוב.

ש: נשאר לכם קשר עם גבעות-זייד, עם האנשים החדשים שבאו לשם?

כרמלה זייד: "הם ראו בנו מתחרים על השטח... התנועה גיבתה את הקיבוץ ומי שעזב אותו נחשב 'אפס' בעיניה. רצנו ממוסד למוסד, ביקשנו עוד פרה ועוד כלי עבודה, וככה זה נמשך כמה שנים. רק כשמשה דיין נעשה לשר חקלאות הבטיח לנו עזרה. חיים גבתי, שהחליף אותו בתפקיד, אמר - להד"ם. לכו הביתה. הלכנו. בשנת 1976, כשחזרו הבנים שלנו מהצבא, הם לקחו את העניינים לידיים ופעלו לכך שנצטרף לאיחוד החקלאי. כך הפך המקום למושב בית-זייד".

שרוקה בן ששון (אור-הנר) הייתה חברת הגרעין הארגנטיני שהצטרף בשנת 1953 לקיבוץ גבעות-זייד, ועזב אותו בעיקר מסיבות חברתיות, עליהן היא מספרת. "...עשו מאתנו ממש קדושים, כאילו אנחנו הולכים להציל את הארץ. אנחנו, אנשי דרור, לא ידענו כלום על גבעות-זייד משום שזה היה שייך יותר לאנשי גורדוניה ו'תחזקנה', ואתם לא היה לנו שום קשר. הכרנו את מפת ארץ ישראל, אבל גבעות-זייד לא הייתה על המפה. סיפרו לנו רק יומיים לפני ההפלגה שאנחנו הולכים לשם... עד אז ידעתי שאני מצטרפת לחברים שלי במפלסים, אבל בתנועה החליטו, ומה שהוחלט שם היה קדוש. סיפרו לנו על הקיבוץ שהוא שוכן במקום יפהפה, שכמעט אין בו קיבוצים, וחוץ מזה טפחו על השכם שלנו ואמרו שאנחנו קבוצה גדולה וטובה, ובאים להציל קיבוץ...".

ואז באה ההתרסקות שלאחר החלום: "היו כמה חברים שהתחילו לחשוב: פה אנחנו לא נשארים.. אנשים חשבו שהמקום הזה לא בשבילנו. אין פה תקווה למשפחות, ילדים, איפה בית ספר, חינוך, אין כלום. משק בודד. איך שלא יהיה, התחלנו לחיות... האחים זייד היו ממש קשים, הם עשו לנו את המוות מכל הכיוונים".

ש: למשל?

שרוקה בן ששון: "העלו את הפרות שלהם על השדות שלנו ואחר כך על הנקודה שהייתה ריקה. זה היה זוועה, פעם באנו לשם וממש בכינו".

שרוקה נזכרת בסנטה יוספטל (קיבוץ גלעד, לימים מזכירת ה"איחוד") ובן גוריון, שעלו לגבעות-זייד ושכנעו את הצעירים לרדת משם לנגב. "הוחלט עקרונית שהולכים לנגב להתיישבות.. זה היה אחרי חודשים של התלבטויות וויכוחים... חמש שנים ראשונות באור-הנר היינו 'הילדים המפונקים' של התנועה. ככה קראו לנו השכנים. כולם קינאו בנו. הסוכנות עזרה לנו, התנועה עזרה לנו, הממשלה עזרה לנו. כולם עזרו".

מכתב ארוך וכואב, שכתב אחד מהנהגת הקיבוץ בשנת 1956 למזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים, מגולל את הסיבות שהביאו לפירוק גבעות-זייד. "אורבת לנו סכנת פילוג מיידית. מבחינת כוח אדם אין ביכולתנו להקים משק חדש בתנאים שונים. אין התלהבות לקראת הבאות - תנאי שמבטיח התגברות על קשיים הכרוכים במפעל. נטל כבד של תלויים יבלום פעולה חופשית... כמה פעמים במשך השנתיים האחרונות נזרקנו ופרפרנו בין תקווה לאכזבות? האם זה לזכות המוסדות התנועתיים שניהלו את עניינינו בצורה 'כה מוצלחת'? רובץ נטל קשה על גבנו, שהורישו לנו הקודמים... בין הדברים הראשונים שאתם, כאחראים לעלייתנו לכאן, הייתם צריכים לסדר, זה הקטנת החוב אשר לא בידינו גדל... המסקנה: אין תנאים לקיום, ונמסור את הגבעה לשיכון עירוני".

עזרא גוטקין, חבר אור-הנר, שעלה מארגנטינה לגבעות-זייד בשנת 1951, סיפר על דבר שאחרים אמרו רק בחצי פה או ביקשו להתעלם ממנו: הפער העדתי.'עבדנו גם בשבתות, גיוסים על גבי גיוסים, ואספנו רק אבנים ולא תפוחי אדמה...התנועה ראתה גם כן שאנחנו עובדים עם חשק, כמו חמורים, כל היום, ובכל זאת לא מתקדמים. בינתיים הצ'כים התחילו לעזוב. הייתה בינינו ממש מלחמת תרבות. הם, למרות שבאו משנים של מלחמה, עלו עלינו בידע של היסטוריה ותרבות. היו לנו ויכוחים רבים אתם. הבאנו קבוצה של תימנים מבית הספר 'עיינות' והיו גם קצת דתיים, אבל מיזוג הגלויות היה קשה. לעצמי אמרתי שמיזוג גלויות יהיה רק אצל הנכדים שלנו" (מארכיון יגאל אלון).

אבוקה

"היינו פיונים של חבר הקבוצות"

הסיפור של קבוצת "אבוקה", בעמק בית שאן, מחזיק את החומר הרב ביותר. תשע שנים, עד שנת 1949 שרד הקיבוץ, עוד שלוש שנים (1952-1949) הוחזק בידי גרעינים והכשרות שונות. הספר "יישובים שניטשו" (ב.צ. מיכאלי) מקדיש לו עשרה עמודים המתעדים את גלגוליו השונים ואת הדיונים שקדמו לפירוק.

אילת מגן, בת מסילות וחניכת מוסד חינוכי "גלבוע", עשתה עבודת גמר על סיפור אבוקה, ותמר לוי הלכה אל האנשים, כפי שעשתה במקרים של עין-זיתים וגבעות-זייד. כשחברי עין-זיתים עוד ניסו להציל את היישוב מכליה, הם הזכירו את התקדים של "אבוקה" כחטא קדמון של התנועה והגופים המיישבים.

קבוצת אבוקה הייתה היישוב העשירי על רצף של יישובים חקלאיים שהוקמו בימי "חומה ומגדל" ונועדו ליישב את האדמות שגאלה הקק"ל החל משנות השלושים. הקבוצה הושתתה על שני גרעינים התיישבותיים: קבוצת "גורדוניה" מרומניה, שהוכשרה בפרדס חנה וכינתה עצמה "אבוקה" (שם שהועבר ליישוב החדש), וקבוצת "שדמות" מהרצליה.

אבוקה באה לעולם בקשיים. 25 חברי גרעין מתוך 82 חברי אבוקה הביעו התנגדות לעזוב את אזור פרדס-חנה ולעבור לאזור ה"מדברי", אליו לא הורגלו. עשרה חברים נמנעו, שישה נעדרו, ורק 36 תמכו ברעיון - מה שגרם לנשירת חברים כבר בנקודת ההתחלה. מקום ההתיישבות נקבע דרומית לקיבוץ נוה-איתן. על אדמת המקום עמד חאן ערבי ישן, בנוי לבני בוץ, בן שתי קומות, מוקף חומת אבנים. המבנה הזה שימש את חדר האוכל ואת בעלי המשפחות בקבוצה. האחרים גרו, כערביי האזור, בחושות מאולתרות. לרשות אבוקה הועמדו אלפיים דונם שהוכשרו לגידולי פלחה, ירקות, מטעים. שני נחלים שזרמו באזור סיפקו את המים. מספרם של החברים עמד על 72 איש, מה שהצריך תוספת דחופה של כוח אדם. קבוצת "שדמות", שכללה 80 חניכי גורדוניה מאוסטריה ומפולין, ישבה אז בהרצלייה. בסוף שנת 1941, לאחר ביקור של שתי המשלחות במקום, החליטו לעלות להתיישבות. אלא שכמו במקרה של אבוקה, גם חברי שדמות חששו מהליכה אל הבלתי ידוע. במשאל שנערך בקרב החברים הצביעו בעד העלייה 46 חברים, 16 התנגדו, ארבעה נמנעו. הנהלת "חבר הקבוצות" הגיעה כדי "לסייע" לחברים לבחור באפשרות ה"נכונה", ובסוף הלילה נפלה ההכרעה - מצטרפים לאבוקה. האיחוד בין הגרעינים השונים זה מזה (חברי שדמות היו צעירים וחסרי ניסיון) הציל את הקיבוץ מקיפאון והכניס רוח חדשה לחיי החברה. ענפי המשק התרחבו, הוקמו מגדל מים, בתי מלאכה וחדר אוכל. בעיות ביטחון לא חסרו, החום והקדחת כבשו כל חלקה טובה, אבל מזה סבלו גם שאר תושבי העמק. משה סמילנסקי, סופר ואיכר עברי נערץ בתקופה ההיא, ביקר במקום והביע התפעלותו: "...אותה אבוקה שהדליקו חבריי בתוך ביצות חדרה לפני 52 שנה, דולקת כאן היום באש ובאור מוגדלים".

אלא שעם הזמן החלו שני הגרעינים להתעמת ביניהם על נושאי סידור העבודה והזכות לקבלת דירות קבע. חברי פרדס-חנה סברו שלהם "זכות הראשונים" בדיור, אנשי שדמות נפגעו וביקשו את התערבות התנועה. אברהם הרצפלד, שהוזעק גם הוא לשם, כתב ביומנו: "התרשמתי קשות מפאת עצם העובדה שלא כולם נושאים בעול בשלמות. לא הכול חרדים דיים לסיפוק כל הדברים הדרושים למקום". כך נוצר מצב אבסורדי, שבעוד שהמצב הכלכלי היה טוב, החליש המצב החברתי את יסודות הקיבוץ. בסוף 1945 עזבה את המקום קבוצה גדולה של חברים, מרביתם מהמייסדים. העזיבה הותירה זעזוע גדול בלב הנשארים. במהלך השנים 1946-48 פרשו עשרות חברים נוספים, רובם משדמות. התנועה עוד ניסתה למנוע את החורבן המתקרב. בשנת 1949 נשלחו אל אבוקה, באופן "זמני" לכאורה, גרעינים שמטרתם הייתה להתיישב במקומות אחרים, אך הם לא הצליחו לאושש את המקום.

בשנת 1952 התרוקן הקיבוץ גם מיושביו הזמניים, ואדמותיו חולקו בין היישובים השכנים (מסילות, נוה-איתן, רשפים ועוד). במבנים הנטושים של אבוקה הוקמה חווה חקלאית של "ייצור ופיתוח". איילת מגן, בת קיבוץ מסילות הסמוך, חקרה את נסיבות המשבר החברתי שגרם לקריסה. את הסיבות למשבר ראתה מגן באופי השונה של החברים בשתי הקבוצות, שמנע מיזוג מלא. אנשי אבוקה היו משקיסטים, בעלי משפחות, ואילו חברי גרעין שדמות היו רווקים, חסרי ניסיון בעבודה וחובבי חברה וטיולים, מסיבות וחגים, שבאו לעתים על חשבון העבודה. עלוני הקיבוץ של אותם ימים תיעדו תופעות של אדישות, היעדר עזרה הדדית, ניכור בין האנשים.

מאיר זית כתב: "האסיפות האחרונות מצטיינות באקלים קפוא למרות החום... הדובר מונה קשיים, ולבו של השומע אינו מזועזע והמוח אינו קולט. הוא עייף...". זאב ק' מוסיף על דברי חברו: "...נכון הוא שהחבר יודע רק לדרוש את זכויותיו, אך איננו זוכר תמיד למלא את חובותיו... כמה כאב ועלבון צורב ישנם בהתפטרויות ובאי-הרצון לקבל תפקידים, ברור שהקבוצה לא תחזיק מעמד אם היא תהיה נחלת יחידי סגולה...". גם על הרכוש הפרטי ניטש הוויכוח, וגם על הקושי הביטחוני המעיק "שמתיש את חברינו הצעירים". חיים צוק ועמירם ארגמן, כיום חברי חמדיה, היו חברי גרעין שהגיע לאבוקה בשנת 1949, על מנת להציל את היישוב הקורס חברתית. עמירם סיפר לתמר לוי על הימים האחרונים, כיצד נטשה אותם התנועה לאנחות: "...אנחנו לא היינו כלום. אנחנו היינו פיונים של 'חבר הקבוצות'. בכיר בתנועה שיחק אתנו כמו בשחמט. כשהוא ראה שזה ככה, הוא נתן לנו מט והלך הביתה. זה העניין, זה הכול בדיוק. כי אפשר היה להחזיק את אבוקה אם התנועה הייתה מתנהלת אחרת. קודם כל, מה שצריך היה, זה אנשים. אז מה? לא היו בקיבוצים של המאוחד בנים בוגרים שהלכו להציל מקומות אחרים? גם פה אפשר היה לעשות גיוס כזה. אבל לא עשו אותו. כנראה שמראש החליטו בינם לבין עצמם, בלי לפרסם את זה החוצה... אבוקה התפרקה פעמיים, אז הם החליטו כי מאחר שזו הפעם השנייה שיש משבר, אז נעזוב ולא נתעסק עם זה. אף אחד לא אמר את הדברים באופן ישיר, אבל ככה הם התנהגו".

למרדכי זוסמן, חבר גרעין שדמות שישב בהרצלייה ועלה לאבוקה כדי להשלים את הגרעין המייסד, זכורה היטב העזיבה, המזכירה לו את ההתנתקות של ימינו. מלכל'ה צוק מחמדיה, הנשואה לחבר מאבוקה, מספרת על הגעגועים והקשר שנשמר עד היום. "אבוקאים שומרים על קשר ביניהם עד היום. הם מטיילים ביחד, מבלים את יום העצמאות ביחד. הם פשוט עוד לא עזבו את אבוקה... הם עוד שם".

עמירם ארגמן מוסיף: "זה כמו שאומרים: כל אבל צריך לסיים בצורה מכובדת, אחרת לא יוצאים ממנו. זה נמשך ונמשך. הם לא סיימו את האבל על אבוקה עד היום". ומסיים חיים צוק: "הם לא באבוקה גשמית, הם באבוקה רוחנית".

האם סיפורם של הקיבוצים אבוקה, עין-זיתים, גבעות-זייד - הוא נחלת העבר? האם הגורמים שהביאו לקריסתם עלולים לחזור גם בקיבוצים של היום? ומה עושה התנועה כדי למנוע את כל אלה? על כך יכתבו, מן הסתם, הבאים אחרינו.

פירוק או שינוי

לקיבוצים החלשים של היום יש אופק חדש בעקבות השינוי באורח החיים * הקיבוצים החלשים של אז פשוט התפרקו * מסקנה היסטורית

"אני לא אוהבת 'לוזרים' שנעלמים להם", מתרצת תמר לוי מקיבוץ חוקוק את העניין שדחק בה להעלות מאוב את אבוקה, גבעות-זייד, עין-זיתים. "במשך שנים חשבתי היכן שרידי הקיבוצים האלה, מה קרה לאנשים שחיו שם? למבנים, לקיבוץ? לפני שפתחתי בתחקיר סברתי שאגיע לכל היותר לחבר או שניים מכל יישוב. ככל שעבר הזמן הצטרפו עוד ועוד לרשימה. כל מרואיין אמר לי: את חייבת להגיע גם אל..., לשמוע את הסיפור של... - משכבות שונות שאכלסו את המקומות ההם, והסיפורים זרמו. למען הצדק ההיסטורי עליי לציין שיחזקאל אבנרי מהחותרים ראיין את חברי הכשרת 'מגינים' שעלתה לעין-זיתים, בן ציון מיכאלי הוציא ספר על יישובים שאינם קיימים, וצבי בן-חורין כתב על הנושא. היה גם מאמר של נורית קליאוט, שבדקה את הנסיבות הכלכליות, החברתיות והגיאוגרפיות שגרמו ליישובים, מתקופת הברון ועד ימינו, להתפרק. מלבד אלה הייתי צריכה לברוא הכול מאפס. העניין שלי לא התמצה רק בעדויות.. ניסיתי להבין מדוע יישוב אחד, באותם תנאים חברתיים-כלכליים, מצליח לשרוד והאחר לא. כמה הוקמו מחדש על שרידי הישן, ולמה אף אחד מיישובי ההר לא הפך ל'מעגן-מיכאל'".

ש: ניתן להסיק ממה שאירע אז על מה שעובר על הקיבוצים כיום?

תמר לוי: "לא ממש. הקיבוצים החלשים של היום עוברים שינוי צורה. יש להם אופק חדש בעקבות השינוי באורח החיים. יש אנשים שמצטרפים, לאו דווקא כחברים. איש לא יודע אם גורל הקיבוצים שהתקיימו רק חמש שנים ונפלו, עלול לחזור גם לגבי קיבוצים בני 50 שנה ויותר. אני מניחה שזה מטריד לא מעט את הנהגת התנועה ואת האנשים עצמם. לתנועה אז היה כוח כמעט בלתי מוגבל... לפחות כך היא נתפסה בעיני חברי הקיבוצים. מי שהיה חזק שרד, ומי שלא - התקשה לגייס עזרה. אם הממסד החליט שקיבוץ שלם לא יוכל לעמוד בקשיי הקיום, נגזר גורלו למות".

לקבלת עדכונים באימייל | למדור עיתונות