השחר העולה

אריק בשן

 

חבורה של צעירים, רובם בני משק בוגרי המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ב"אורנים", הקימו את "שחר" - "קהילה שיתופית" (לא קיבוץ עירוני!) ביוקנעם * הם שותפים לעשייה ותרומה חינוכית וחברתית * ומובילים מהפכה של אידיאלים * צעירים ללא מנוח, הגרסה הערכית  


מהפורימון האחרון בקיבוצו, איילת-השחר, חזר ארז אלף מבואס לחלוטין. הוא השתוקק לשמוח ולהשתולל, אבל המציאות טפחה על פניו. "זה לא מה שהיה פעם", הוא מפטיר באכזבה, "החג הזה הולך ופוחת אצלנו". ארז עדיין אומר "אצלנו" ומביט לאחור בנוסטלגיה, אבל הוא, כנראה, כבר לא יחזור אל קיבוץ מוצאו. בנקודת הזמן הזאת, בגיל 25, הוא מנסה לקיים, יחד עם חבריו, קהילה קצת אחרת: שיתופיות מזן אחר, המחייבת את חבריה באופן שונה מזה שהיה מקובל ומכוונת להגשים חלומות בקצב שונה ובמיקוד אחר. מה יצא מזה - הוא עדיין לא יודע, אבל לו ולחבריו יש כוח לנסות לקרוא תגר על הקיים, המרוקן מבחינתם.

 

ארז הוא בוגר המחזור הראשון של המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין, שהוקמה ב-1998 בשיתוף-פעולה בין מדרשת "אורנים", ועדת הביטחון של התנועה הקיבוצית ו"מרכז רבין". מחזור של כמו-פיילוט: 15 חניכים שנקבצו אל המבנים הנטושים של מוסד "נעמן", עם כמה מדריכים שבראשם דני זמיר, שהיה אז חבר איילת-השחר. "היה משהו מאתגר בראשוניות", מסביר ארז מדוע הצטרף. סתם לשבת וללמוד - זה מעולם לא היה הקטע שלו, אבל השילוב המיוחד עם פעילות קהילתית נראה לו "מה-זה מעניין". לא, הוא לא בראש של תנועת-נוער, הוא אפילו סולד מהדפוס הזה, אבל כשמדובר במעין שנת שירות משודרגת, שמרכזת צעירים בעלי פוטנציאל ומנסה לשכנע כי מנהיגות מתבטאת באופי, בשירות צבאי משמעותי ובגילוי אחריות חברתית למתרחש במדינה הזאת גם לטווח ארוך יותר, אחרי השירות - אלה היו נושאים שדיברו אליו.

 

קהילה שיתופית ביוקנעם

 

עקרונות הקהילה החדשה, "שחר", שייסדו ארז וחבריו באוקטובר 2003, מבוססים במידה רבה על מה שרכשו במכינה. בגיל 18 הקדיש את זמנו לא רק ללימוד יסודות המנהיגות ואי-אלו "משחקי צבא", אלא בעיקר לפעילויות מחזקות בשכונות הישנות והוותיקות של יוקנעם, נשר, חיפה והקריות. לבד ממעט תרומות, מומנה הפעילות באמצעות עבודה עצמית של החניכים, בחופשות. במכינה רכש ארז, לדבריו, גם כלים ומיומנויות להתמודד עם השאלה המטרידה של טרום הגיוס - למה, בעצם, ובשביל מה, עלינו להתגייס. עם "הכלים" האלה התגייס, עם חמישה בוגרים נוספים, לגבעתי. גם בוגרי המחזור הבא אחריו התגייסו, ברובם, לחטיבה הדרומית. למרות ש"הבוס" זמיר, סמג"ד צנחנים (מיל'), תפר להם דווקא קשר עם "החטיבה שלו", היוקרתית, העדיפו החבר'ה את גבעתי - לא יחידה קוטלת קנים, אבל, לדברי זמיר, הרבה פחות זוהרת מהצנחנים ומגולני, שם הביקוש עולה בהרבה על ההיצע. "יש לנו היום שלושים קצינים בגבעתי", גאה זמיר בחניכיו, "למרות ש'סידרתי' להם צנחנים. מבחינתי זו חוצפה מבורכת. דווקא משום שגבעתי נחשבת כ'נחשלת' ביחס לחטיבות העילית, החבר'ה בחרו בה כי חשבו ששם הם יפגשו את מי שהכי צריך אותם". ארז, קצין במיל', ממשיך גם היום להיפגש עם מי שהכי צריכים אותו - ילדי יוקנעם. עוד בתקופת השירות שקד על הקשר עם החברים כדי לייסד, בבוא היום, את קהילת "שחר". אחרי טיול שחרור של שלושה חודשים בסין הרחוקה, הוא התייצב, באוקטובר 2003, למשימה הבאה בחייו - ביוקנעם.

 

יוקנעם, עיירת פיתוח, הוקמה בשנות החמישים לא הרחק מהמחנה הצבאי הגדול של "מנסורה". היישוב, שתושביו התפרנסו בעיקר מעבודה קשת-יום ב"סולתם" ובמפרץ חיפה, שינה לחלוטין את פניו בעשור האחרון. הוא הצמיח מרכזי היי-טק מצליחים ותעשייה מפותחת, ובגבעות המזרחיות פורחות שכונות חדשות וצעירות. בשכונות הישנות, לעומת זאת, כמו-גם בקרב האוכלוסייה הוותיקה, עדיין מעיקים כיסי מצוקה - ודווקא כאן נטו את אוהלם ארז וחברתו, מיכל שילה. הם מתגוררים כבר שנתיים בדירה שכורה קטנה, ממש כמו שאר 16 חברי קהילת "שחר".

 

מיכל (24), בת נען, היא בוגרת מחזור ב' של המכינה. "האמת, חיפשתי שנת שירות בכל מקרה, הגעתי לבדוק ונראה לי שזה משהו מיוחד. שלושים חבר'ה, ברמה אישית גבוהה, שנפתחו לחברה אחרת, לסביבה חדשה לחלוטין". אחרי המכינה התגייסה מיכל, עם עוד עשר בנות, להוראת עברית לעולים במסגרת הצבא - תחילה כמש"קית, ואחר-כך כקצינה. היא עשתה עוד שנת קבע כקצינת חינוך במג"ב, ועד שארז ישתחרר, אז יצאו ביחד לטיול בסין - עשתה "שנת בית" בנען. היום הם ביוקנעם, מנסים להקים "משהו קצת שונה". לא קיבוץ, אפילו לא קיבוץ עירוני; קהילה שיתופית שחבריה חיים בנפרד זה מזה, לא בצמידות כופה, אבל שותפים לעשייה ולתרומה. כולם עובדים לפרנסתם, רובם בעבודה חינוכית, או נמצאים בשלבים ראשונים של לימודים גבוהים. כולם מחויבים ליום בשבוע של לימודים טרום-אקדמיים במכללת אורנים, עם מיקוד בנושאי חינוך חברתי, וביום נוסף למען פרויקטים חברתיים ביישוב שבו הם מתגוררים.

 

השיחה עמם מתקיימת מעט לפני שיתכנסו ל"ערב קהילה" המתחיל בשעות הערב המוקדמות ומסתיים סביב חצות הלילה. זהו אירוע שבועי, כל פעם בדירה אחרת, שכל י"ח החברים מחויבים אליו. בדוחק אפשר להגדירו כ"אסיפה כללית" של הקהילה. מתחילים בארוחת ערב, כשכל אחד תורם לה כפי יכולתו. אחר-כך, על בטן מלאה, יאזינו ל"פרק לימוד", שאחד מהם הכין מראש. הכותרת לפרק הלימוד האחרון שלהם, למשל, הייתה: "האהבה במקורות היהודיים", ולזה שלפניו: "מושג הקהילה אצל בובר". אחרי הלימוד הם גולשים ליומיום: לא ממש קוראים ב"תקנון" ולא בהכרח עוסקים באורחות חיים ובהוצאות קיום, אלא דנים בבעיות המציקות להם בינם לבין עצמם, בגורלה ובאופייה של הקהילה ובפרויקטים שנטלה על עצמה. בידור? טלוויזיה? הצחקתם אותם. יש דברים יותר חשובים. היות שבדרך כלל, ביומן האירועים, מתקיים ערב הקהילה בימי ה' - על הישגי ה"יורו-ליג" של מכבי תל-אביב בכדורסל, למשל, הם שומעים רק בדיעבד.

 

מדי שבוע מקיימים אנשי הקהילה "קבלת שבת" כהלכתה בצוותא - עוד עוגן תרבותי מקשר עבורם. "אחת המטרות שלנו באירוע כזה", מסבירה מיכל, "הוא למצוא לעצמנו דרך לקיים תרבות על בסיס המסורת היהודית". במיוחד חשוב להם לבנות שפה משותפת ביניהם. "אחד הלקחים שלי מהתנועה הקיבוצית", מוסיף ארז, "זה שלא המניפסטים הגדולים יכתיבו, אלא אנחנו, חברי הקהילה, צריכים לתאם בינינו איך לעשות את הדברים המשותפים, בעקבות שיחה והתדיינות, כשנעים לנו לשוחח ולהיות ביחד". נדמה כי המסרים שמעלים מיכל וארז הם עדיין מאוד בתוליים, תחיליים באופיים; מזכירים במשהו, בתוכן ובצורה, את ההתלבטויות שחוו צעירים אחרים, לפני יותר משמונים שנה, ב"ליל העשרים" של ביתניה עילית. זוהי שיחה שיש בה ניחוח אינטליגנטי של אנשים צעירים, עם דילמות, המחפשים לפרוץ דרך חדשה בתחומי החברה, החינוך והנתינה.

 

שינוי הקוד החברתי-חינוכי

 

אצל זוג נוסף מקרב חברי הקהילה, גם הם בוגרי המכינה - יעל שוסטק ובני פסקל - נשמעות זמירות דומות למדי. יעל (23), מיוקנעם המושבה, למדה בבית הספר התיכון האזורי כרמל-זבולון ביגור. "היה לי די ברור שאני הולכת לעשות שנת שירות. החלטתי שלא אעשה אותה בתנועת-נוער, ניסיתי בניצנה ובסוף הגעתי למכינה (מחזור ג'). זו הייתה שנה שעלו בה המון שאלות על הבחירות שלי בחיים. לפני המכינה תמיד הלכתי בתלם. כאן עברתי תהליך בדיקה עצמית ואין לי ספק שבזכותה, בסופו של דבר, התפקיד שלי בצבא היה שונה". יעל בחרה מסלול דומה, פחות או יותר, לזה של חברתה מיכל, אותו סיימה כקצינת פיתוח והדרכה. לפני שחרורה, החליט צה"ל להעניק לה את אות החיילת המצטיינת בבסיס ההדרכה של חיל החינוך והנוער. באוקטובר 2003 הצטרפה יעל לקהילה וגם לצוות ההדרכה של המכינה. היום היא גרה לצד חבריה בשכונה ביוקנעם עילית - למרות שההורים, שניהם רופאים, מתגוררים במרחק כמה מאות מטר מכאן, ביוקנעם המושבה.

 

בן זוגה של יעל, בני פסקל (23) מבית-העמק, הגיע למכינה (מחזור ב') ממש במקרה: "זה נראה לי שילוב טוב בין לימודים לעבודה חינוכית בשטח. ממילא רציתי ללכת לשנת שירות, אז בדקתי ומה שתפס אותי בעיקר היו החבר'ה". בני לא מצטער על הבחירה. "זו הייתה שנה טובה מאוד. מי שרגיל לחינוך קיבוצי, נחשף להתמודדות עם דברים אחרים". עם הפתיחות הזאת הוא הולך, איך לא, לגבעתי, עם עוד עשרה בוגרים. ממש כמו ארז ובני מחזור א' הם מתגייסים לאותה פלוגה בטירונות. בני משתחרר כרב-סמל פלוגתי, חוזר לבית-העמק ל"שנת בית", ובמקביל הוא שותף מלא בהתארגנות לחיי הקהילה. "לא התנתקתי. הייתי בא למפגשים ולכל ההכנות", הוא אומר. באוקטובר 2004 הצטרף לקהילה, ובמקביל החל בלימודי משפטים באוניברסיטת חיפה.

 

למתבונן מהצד, עשויים חיי השותפות של קהילת "שחר" להיראות כמבוססים על חלום מעט יומרני, אולי אפילו נאיבי, להביא גאולה לעולם בשינוי הקוד החברתי והחינוכי בישראל של האלף השלישי. הם שונים מהזרם המקובל שלאחר תום השירות; הם מוכנים להתנדב לפעולה במקום בו הכי זקוקים להם. מעבר לבסיס הזה, כבר אמרנו, הם טורחים לחזק את חישוקי קהילתם, הם גוזרים על עצמם לימוד משותף, יום בשבוע, באורנים, אבל גם שוקדים על הפיתוח האישי במסגרת לימודים אקדמיים. רובם (כ-70%) באו מרקע חינוכי דומה במוסדות קיבוציים ומתפרנסים כיום מעבודה הקשורה, לעתים קרובות, לתחומי התעניינותם. ארז, למשל, עובד במשרה מלאה במדרשה באורנים, ביחידה העוסקת בנושאי זהות וחיים יהודיים; מיכל משמשת, בשליש משרה, כמרכזת פדגוגית של המכינה הקדם צבאית, ובמקביל כבר החלה את לימודיה באוניברסיטת חיפה (המזרח התיכון ומדעי המדינה); יעל מועסקת אף היא במדרשה ומתכננת את לימודיה האקדמיים (בחינוך) בשנה הבאה; ובני, סטודנט למשפטים, עובד באופן חלקי, לומד ומלמד, ולדבריו הוא חי בעיקר על חסכונות-עבר שצבר.

 

נפתחים לקליטת חברים

 

גולת הכותרת למפעל המשותף של הקהילה כעת הוא פרויקט חיזוק הלימודים והלומדים בבית-הספר המקומי, "אורט אלון". "כיעד, הצבנו לעצמנו - הקהילה, בית הספר והמועצה המקומית - לסייע לתלמידים וללוות מנהיגות מקומית צעירה", מסבירים חברי הקהילה. הפרויקט הזה, לדבריהם, מחייב את כל החברים, במסגרת של לפחות חמש שעות שבועיות. פעם בשבועיים מתכנסים שותפי הפרויקט לדון בקידומו. עבור שתיים מבנות הקהילה, מרכזות הפרויקט, זוהי משרה מלאה (והן נתמכות כלכלית על-ידי "שדמות" - יחידה לבינוי קהילה ופיתוח מנהיגות צעירה, באורנים). גם תנועת "השומר הצעיר" נמצאת בתמונה, וגם בנות, בוגרות המכינה, הנמצאות בפרק משימה בצבא - בסך-הכול 25 צעירים. יעל מסבירה: "זהו התיכון היחיד ביוקנעם. חשוב לנו לעבוד למען המקום שבו אנחנו גרים. מדובר בעזרה לימודית למניעת נשירה מחטיבת הביניים במסגרת תוכניות אישיות, ועבודה עם כיתות בחינוך המיוחד. אנשי המועצה שאנחנו עובדים אתם מגדירים את הפרויקט כאתגר גדול".

 

המעורבות של צעירים נוספים, לאו-דווקא בוגרי המכינה, בפרויקט אורט אלון, מרמזת גם על פתיחות "שחר" לקליטת חברים נוספים. מלכתחילה, הם אומרים, כיוונו למשהו רחב יותר - גג לצעירים שמחפשים משהו שונה. "השאלות שאנחנו שואלים מעסיקים את כל בני גילנו", אומר בני, "איפה אני גר, עם מי אני גר ומה היחס שלי לשכנים, לעיר ולסביבה. ההבדל הוא שבפנינו העלו את השאלות בגיל 18. ייתכן שזה יתפוס גם את האחרים, שאולי עדיין תקועים בגואה". ארז מנתח את המצב בצורה דומה: "אנחנו כנראה נמצאים במסלול שאינו זהה לזה של מרבית הצעירים בני גילנו. השאלות האנושיות הן בסיסיות, אבל אנחנו שואלים אותן בשפה אחרת; אולי בגלל המכנה המשותף שיש לנו מהמכינה, אנחנו מאמינים כי החוויות המוקדמות מגבשות תודעה ושפה". יעל ומיכל מסכימות עם בני-זוגן. "אנחנו בונים כאן סוג של אלטרנטיבה ומעוניינים למצוא תשובות ביחד", אומרת יעל, ומיכל משלימה: "אנחנו מחפשים פתרון שהוא לא האלטרנטיבה הנפוצה. הרקע של המכינה מחזק בי את הרצון לחיות את הבחירה הזאת שלי".

 

למרות ש"הגרעין הקשה" של חברי שחר, בוגרי המכינה, משדר מסרים די דומים, חבריו ערים גם לעובדה ש"תגבורת" הבאה מתוך סקרנות "לעשות שנה אחת של כיף ועזרה לזולת" עשויה לגלגל את חזונם לכיוונים אחרים. בכלל, מתברר כי שחר איננה קהילה בודדה במרחב. על-פי פרופ' יאיר קארו (גבע), מנהל אורנים, רק באזור הצפון יש כשלושים קבוצות צעירות הפועלות בתחומים דומים, ובישראל כולה יותר ממאה קבוצות. כך, בהערכה זהירה, יש כאלפיים ויותר צעירים לאחר צבא, שמצוקות עמך-ישראל ופעילות התנדבותית קהילתית חשובות להם, לא פחות מה"פאן", מ"לדפוק בירות" בפאב ו"להיות בסצינה".

 

הבעיה היא איזה אורך-נשימה יש לקבוצות כאלו. לפחות לגבי צעירי "שחר", הכול נשמע כ"נכון לעכשיו". האופק, כך נראה, עדיין לא סגור אצל אף אחד. "כגודל הרצון שלנו - כושר ההישרדות שלנו", מציב ארז את המשוואה. "יש לנו כוח לנסות ולהתמודד עם העובדה שיש שאלות בחיים שאין עליהן תשובה". לא, הוא לא מוכן להתחייב כי יגדל את ילדיו כאן. גם בני לא מוכן להצהרות מחייבות לאורך זמן. "זו תהיה דרך-החיים שלי לפחות ב-3.5 שנים הקרובות. אגור ואפעל ביוקנעם ואלמד בחיפה. אחרי זה נראה". יעל, חברתו, אף פחות מזה: "אני לוקחת אחריות מלאה על מה שאני עושה עכשיו. לפני שנה לא הייתי בטוחה שזה מה שאעשה. אני יודעת גם שבשנה הבאה אלמד (חינוך) בחיפה". מיכל אומרת את הדברים בצורה ישירה יותר: "אין לנו חשובה על 'איך זה יראה בעתיד'. השאלה עולה כל הזמן, אבל אני חושבת שעצם ההתעסקות שלנו בגבולות הקהילה מראה שיש כאן משהו מעבר לזמני וארעי".

 

צעירים מחפשים משמעות

 

מכללת אורנים החליטה להפוך (גם) לבית יוצר לבניית מנהיגות איכותית ולצמיחת קבוצות צעירים עם סדר חברתי * ויש תוצאות בשטח

 

דני זמיר, משפטן בהכשרתו, המנהל את המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין מאז הקמתה ב-1998, יכול להיות מרוצה מכך שכשליש מחניכיו, גם לאחר השירות הצבאי, ממשיכים לחפש משמעות. זה מה שציפה מהם, לכך הדריך אותם. מעבר לכל פעילויותיהם המיוחדות, הם גם מהווים את גרעין צוות ההדרכה שלו במכינה דהיום. "היה לנו ברור שהמבחן של הצעירים הוא לא רק בשירות אלא בעיקר במה שיעשו כבוגרים", אומר זמיר, בעל רקע קיבוצי "כבד" (בן מפלסים וחבר במשך שנים רבות באיילת-השחר), והוא מוסיף שלו עצמו אין שום תפקיד ב"שחר", אם כי, מטבע הדברים, החיכוך שלהם במכינה מביא לשיג-ושיח בנושא. זמיר סבור שיש לתת קרדיט על טיפוח הקבוצה ועידודה לראשי אורנים, פרופ' יאיר קארו (גבע) ומייקל עופר (בית-אלפא), שהם גם מארחי המכינה מזה שלוש שנים. המכינה עברה לאורנים (מנעמן) בעיקר בגלל מצוקה כספית, אבל גם בשל יוזמתם של קארו ועופר, שהפכו את אורנים לבית יוצר לבניית מנהיגות איכותית ולצמיחת קבוצות צעירים עם סדר חברתי.

 

פרופ' קארו סבור שאת "האחריות" לקיומה של הקהילה יש להעניק בראש ובראשונה לרצון הצעירים עצמם. "נכון שהם מגיעים לאורנים משום שכאן עוסקים בכך והם רואים בנו בית לבירור הנושא. זוהי פעולה מבורכת לאנשים בעלי רצון התנדבותי. גם אם חלק מהדברים הוא בוסר, לא לגמרי מגובש, יש להם עניין בשלב זה של חייהם להתנדב לעבודה בחברה ובקהילה, בחינוך ובבית-הספר".

 

ש: ובמה מתבטא הסיוע של אורנים?

יאיר קארו: "זהו חלק מפעילות רבה שאורנים עושה בין הצעירים - החל מהמכינה לפני הצבא ועד לפעילות שאחריו. אנחנו מאפשרים להם מפגש עם שדמות והמדרשה, שהן יחידות של אורנים, להיכנס לקורסים אקדמיים במסגרת של 12-10 שעות ולצבור נקודות אקדמיות בתחומים הרלוונטיים".

 

ש: ולאן, לדעתך, תגיע קהילה כמו שחר בסופו של דבר?

"איני יודע לאן. אני רוצה שיהיו חלק אמיתי מהסביבה ולא גוף מסתגר. הניסיון שיש לנו עם קבוצות כמו שחר הוא קצר מדי, אבל אנחנו רואים שיש כאן מחויבות ורצון לעסוק בדברים גם אחרי הצבא, והלוואי שלא יתנתקו בעתיד מהבעיות האמיתיות של מדינת ישראל".

 

אם לשפוט את המצב על-פי מושא פעילותם של חברי שחר - נוער יוקנעם - המשוב שנותנת ברניס מלכה, מנהלת מחלקת הנוער ביוקנעם, בהחלט חיובי. "אני סבורה שיש משמעות רבה להימצאות קבוצה כל-כך גדולה של חבר'ה צעירים מתנדבים, הבאים במגע יומיומי עם בני הנוער. היכולת שלהם ליצור דיאלוג, הדוגמה האישית, התרומה שלהם, הם דברים עצומים לקידום רעיון ההתנדבות, הנושא שבו אנחנו מתמקדים עכשיו בפעילות עם בני הנוער".

 

ש: אפשר לכמת את תרומתם? למשל, בפרויקט אורט אלון?

ברניס מלכה: "מדובר על תקופה קצרה יחסית, מנובמבר 2004, אז קשה למדוד את הדברים בפרמטרים רגילים - אבל אין ספק כי הליווי והחונכות האישית, כמו-גם הכנת ילדים מתקשים למבחנים, יש לה ערך עצום. אני יכולה רק לצטט את המפקח הארצי, ששמע מהילדים שהאכפתיות של אנשי שחר מאוד משמעותית עבורם. אנחנו, כמובן, מברכים על כך".






עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים