סיפורי ילדים (מהגיל הרך בקיבוצים)

סיפורי ילדים
אריק בשן, אחיקם משה דוד - "כל העמק והגליל",
"הקיבוץ", 29.7.2004
ora-ar@yedtik.co.il
למדור "עיתונות"
מדוע דחה בית-המשפט תביעת הורים (מבחוץ) נגד הגיל-הרך של רמת-השופט * למה
התעקשו הורים (מבחוץ) לא להעביר את ניהול הגיל-הרך במשמרות לגורם חיצוני *
ולמה העביר עינת את ניהול הגיל-הרך לגורם חיצוני * איך פועלות בעין-שמר, זו
לצד זו, שתי מערכות חינוך לגיל הרך * איזו תאונה (לא עלינו) התרחשה בגיל-הרך
במסילות * ומה חושבים על כל זה במדור הגיל הרך בוועדת החינוך של התנועה
הקיבוצית * ילדים זה שמחה (ועוד הרבה יותר)
רמת-השופט - דאגת ההורים הגיעה לבית-המשפט
אין זה מקרה כי הורים צעירים, תושבי יישובים עירוניים, מעדיפים לחנך את ילדיהם
במוסדות החינוך הקיבוציים. הביטחון, הירוק בעיניים, טיב הצוות המקצועי - הם רק חלק
מההסבר לביקוש הרב שיש לחינוך הכפרי. כמעט בכל יישוב קיבוצי, גם לאור הסטטיסטיקה
העגומה של לידות בשנים האחרונות, מתפנה מקום רב - שמתמלא במהירות. במקרים רבים עולה
הביקוש החיצוני על ההיצע, ובהנהלות החשבונות עבר חינוך הגיל הרך כבר מזמן לעמודה של
"ענף יצרני", המזרים כסף טוב לקופות הקיבוצים, או לפחות מאזן את הוצאות הענף עצמו.

גם ברמת-השופט מוסדות הגיל הרך הם "ענף יצרני" לכל דבר. לצד זאטוטי הקיבוץ, מעבירים
חוצניים" - מהסביבה, בעיקר מיוקנעם. לפחות מחצית מכלל הילדיםזאטוטיםשם את היום "
בגילאים 6-0 באים מדי בוקר מ"הפריפריה" לפעוטון, לגן טרום-חובה ולגן החובה. במקרים
רבים, בעקבות הילד הראשון מבטיחים ההורים את מקומם של ילדיהם האחרים. גם אלה וציון
רווה, שהחליטו כבר ב-1997 לצרף את בתם הבכורה למערכת, ראו כי טוב ובשנת 2000 צירפו
את בנם השני. גם הבת השלישית, שנולדה בתחילת 2002, הייתה אמורה להיכנס לפעוטון של
הקיבוץ בתום חופשת הלידה של אמה - אלא שמשהו השתבש.

בשלהי 2001 זיהה מישהו מההורים כי משחקי הילדים בגן חרגו, לכאורה, ממה שניתן לצפות
מילדים בגיל זה. מספר הורים, שביקשו מהצוות המחנך להתייחס לעניין, לא הסתפקו רק
בפנייה פנימה אלא דיווחו עליו גם לגורמים במשרד החינוך. במצב שנוצר החלו כמה
מההורים, בראשם משפחת רווה, לנהל מול הצוות המקומי מאבק של ממש: אתם מטייחים את
הטיפול בבעיה, טענו, מתמודדים אתה באופן בלתי ראוי ואטי. לטענתם, התנגדו בקיבוץ
בתוקף להתארגנות ההורים בהקשר לסוגיה ואף סירבו לקיים פגישה עם כל הורי הגן, עד
שמשרד החינוך הפעיל לחץ לקיימה. עבור רמת-השופט, היה הסיפור הזה תוספת לא נאותה
לבולמוס הפנימי בו היה שרוי בימים ההם, של שינוי באורחות החיים עם המצוקות שנלוו
לכך. לקראת סוף פברואר 2002, משלא נרגעו הרוחות, הודיע הקיבוץ ל"מנהיגי המרד",
משפחת רווה, כי יש בדעתו להתיר את ההסכם עמם וכי עליהם להוציא את ילדיהם בתוך 30
יום מהגן והגנון. הצוות היה מוכן להתגמש לגבי הבן מהגנון ולאפשר לו לסיים את שנת
הלימודים - בתנאי שהוריו, ציון ואלה, יתחייבו להימנע בעתיד מהתארגנות. משסירבו לכך
ההורים, הוצאו ילדיהם מן המערכת, בחלוף הזמן שקצב להם הקיבוץ.

העניין לא נסגר. ניפגש במקום אחר, הבטיחו ההורים הנזעמים (האב הוא עו"ד), ואכן -
ב-5.6.02 הוגשה לבית משפט השלום בנצרת תביעה מקיפה על "נזקים ממוניים" ו"נזקים לא
ממוניים" שנגרמו, לטענת המשפחה, בגין התנהלות מערכת החינוך הקיבוצית. סך הפיצוי
הנתבע: כ-300 אלף ש"ח. טענות ההורים, באמצעות באת כוחם עו"ד קרן אבידן ("אבני,
שועלי, גורביץ"), היו רבות: הפרת הסכם ההתקשרות בינם לבין הקיבוץ, שלילת זכותם
להתארגן, בחירתם כ"שעיר לעזאזל" על חשבון הילדים, פגיעה בזכויות יסוד, הפרת כללי
הצדק הטבעי תוך שלילת יכולת הטיעון מהתובעים, מה לא.

הקיבוץ, באמצעות בא-כוחו עו"ד אביתר קנולר ("גילת, קנולר, גראס"), טען כי נאלץ,
בהתאם להסכם בין הצדדים, להביא את ההתקשרות עם המשפחה לסיומה לטובת כלל ילדי הגן
והמערכת החינוכית של הקיבוץ, בעיקר משום שמשפחת רווה הייתה הרוח החיה בהתארגנות
ההורים שביקשה להכתיב ולכפות התערבות באשר לדרך הפעולה הפדגוגית, בניגוד לעמדת
הקיבוץ. הקיבוץ, לטענתו, טיפל בבעיות במיטב שיקול הדעת המקצועי ובוודאי שלא "בחר"
במשפחה כ"שעיר לעזאזל", כטענתה. היות והם ליבו מחלוקות ופעילותם פגעה בנהלי החיים
בקיבוץ - רשאי היה להוציאם.

בשלב ביניים של ההליך המשפטי דחה הקיבוץ בקשה להגיע להסדר פשרה על כ-100 אלף ש"ח,
והחליט למצות את ההליך עד תום בבית המשפט. מנקודת מבטו התברר, בדיעבד, כי הייתה זו
החלטה נבונה. שופט השלום, דני צרפתי, דחה לאחרונה את תביעת המשפחה מכל וכל. לדבריו,
דרך התנהלות ההורים בפרשה הפכה דאגה כנה של הורים לילדיהם למאבק מיותר שאולי אף
החריף את הבעיה. הדרך בה בחרו, הוא כותב, הובילה בהכרח להתנגשות שאילצה את הקיבוץ,
בסופו של יום, לנקוט צעד קיצוני ולהרחיק את ילדיהם. השופט, שנזהר מלהיכנס לפרטי
עילת הפרשה ומכתירה כ"הבעיה הפדגוגית", איננו אוהב את השימוש הלוחמני שעשתה המשפחה
בפנייה למשטרה, במכתבי מחאה, בהתארגנויות, תרשומות, הקלטות, אולטימטומים וכן שימוש
במונחים ובכלים משפטיים. על בסיס הראיות שלפניו, לא השתכנע השופט כי המערכת
הקיבוצית פעלה מנימוקים זרים, שלא ברגישות או תוך שלילת זכויות כלשהן מההורים. היא
פעלה, לקביעתו, מתוך "שיקולים של טובת הילדים, מתוך ראייה כללית ושיקול דעת
מקצועי", כולל ביטול ההתקשרות עם המשפחה, כאשר נוכחה כי התארגנות ההורים בהנהגת
התובעים גרמה לחוסר שקט ולאי-יציבות שהשפיעו על תפקוד המערכת ופגעו בילדים.

אין חולק, כותב השופט, שעד להתעוררות "הבעיה הפדגוגית" היו אלה התובעים שבחרו לצרף
את ילדיהם למערכת החינוך הקיבוצית שהתנהלה לשביעות רצונם. הוא מבין את עמדת הקיבוץ,
שהתנגד להתאגדות ההורים משום שהדבר סתר את השקפתו שיש להגיע להידברות אישית כדי
להשיג פתרון. התארגנות ההורים, שדרשה דרכי פעולה לגופה של "הבעיה הפדגוגית":
תצפיות, מעקבים, התערבות באיוש הצוות החינוכי, והתנגדותם - מנגד - לקיום פגישה
פרטנית, חייבו את המערכת בנקיטת צעדים. מצד שני, כותב השופט, לא הוכח כי המערכת
בחרה "להקריב" את ילדי התובעים על מנת ש'ישמעו וייראו'. ההורים הם שסירבו להתחייב
להימנע מהתארגנות כתנאי להמשך שהות ילדיהם עד סוף השנה. עמידתם על "זכות ההתארגנות"
מנימוקים של פגיעה בזכות יסוד אינה סבירה, והיא זו שהניחה לפתחם את הנזק הנטען
על-ידם לילדיהם כתוצאה מהוצאתם, כותב השופט. הוא דוחה גם את טענתם כאילו הקיבוץ לא
עמד בסיכום לגבי קבלת בתם הצעירה לפעוטון. מדובר היה בהסכמה לא כתובה לפיה ההורים,
כמו גם הקיבוץ, היו חופשיים לחזור ממנה. כמו כן, דוחה השופט, אחת לאחת, את כל
התביעות האישיות כנגד אנשי החינוך בקיבוץ, ומחייב את התובעים בתשלום הוצאות
ושכר-טרחה. בא-כוח הקיבוץ, עו"ד קנולר, מאמץ את הפסק כ"משמעותי ביותר". פרקליטת
משפחת רווה, עו"ד אבידן, עדיין מתקשה להשלים עמו: "פסק הדין מאוד מפתיע. עדיין לא
קיבלנו החלטה להמשך הדרך". ברמת-השופט תמשיך המערכת לפעול בכוחות מחודשים, אחרי פסק
הדין החשוב.

לכתבה מקבילה ב"הדף הירוק", 29.7.04
משמרות - ההורים נאבקים בהנהלת הקיבוץ
אנחנו עדיין בגיל-הרך, ולקיבוץ משמרות - כאן הסיפור שונה במקצת. אל מיכאל (שם
בדוי), תושב אחד היישובים העירוניים בסביבה ואביו של פעוט מהגנון של משמרות, הגיעה
לפני כשבועיים הבשורה כי הגנון עומד להחליף בעלות ערב שנת הלימודים, ולעבור להפעלה
על-ידי גורם חיצוני. מיכאל החליט להיאבק בגזירה, כמו-גם מרבית ההורים. "אנחנו לא
יודעים בכלל איך עלה העניין", אומר מיכאל, "הדבר הובא לידיעתנו כאילו שזו עסקה
סגורה". בשבוע שעבר נפגשו ההורים הכועסים עם מנהל הקהילה, ניצן סלע, שמעו מפיו
הסברים, אבל גם הטיחו בו דברים קשים על התנהגות הנהלת הקיבוץ ועל הניסיון לקבוע
עובדות בשטח כאשר כבר מאוחר עבורם לשלוח את הילדים למקום אחר. סלע האזין לדברים,
הסביר את המניע, ולמחרת קיבלו ההורים מכתב כי בשלב זה יורדת התוכנית מן הפרק. מיכאל
עדיין כועס. "אנחנו בחרנו לשלוח את הילדים שלנו למשמרות. עשינו סקר מקיף של כל
האפשרויות בסביבה, ביניהן גם האופציה שהציעו לנו עכשיו, והחלטנו על משמרות. ברור
לנו שלניסיון להעביר את הבעלות היה צריך להיות איזשהו מחיר עבור הקיבוץ. אבל אנחנו,
שמשלמים מעל ל-2000 ש"ח עבור ילד מדי חודש, בחרנו את מה שרצינו. לאור ההתנהגות אין
לנו עכשיו הרבה אמון במערכת של משמרות, אם כי היא חזרה בה, ומוטב שכך".

ניצן סלע, מנהל הקהילה של משמרות, כאמור (וגם, במקביל, של בית-השיטה, קיבוצו),
הופתע מההתנגדות הגורפת. הרעיון, הוא מדגיש, לא ירד מסדר היום, וכנראה הוא יופעל
לקראת שנת הלימודים תשס"ו. הגורם שבידיו הוא מבקש להפקיד את ניהול מערכת הגיל הרך
של הקיבוץ היא חברת "גן עדן", שלמיטב שיפוטו מצליחה היטב במוסדות דומים שהיא מנהלת
בעין-שמר ובעינת. "התרשמנו ממה שהם עושים, מהמקצועיות של האנשים. בדקנו בעינת את כל
השדרה - הילדים, הצוות וההורים - והתרשמנו שהם מרוצים. סיכמנו אתם שכאשר ייכנסו
למשמרות, ישמרו על כל החברים שלנו שעובדים במערכת, והתחייבנו בפני ההורים שנעמוד
בכל פרט שמופיע בחוזה. בסך הכול חשבנו שזה לטובתם. מדובר בגוף יציב, בחינוך יותר
טוב, ולא פחות חשוב - בגוף עם עתודה כספית, שיכול להשקיע". לדברי סלע, מקרב 70
הילדים ב"ענף" רק 6-5 הם בני הקיבוץ. למרות זאת - להם, כקהילה, אומר סלע, יש עניין
שרמת הענף רק תעלה, ואת זה, להערכתו, תוכל "גן עדן" לעשות בצורה טובה יותר.

עין-שמר - שתי מערכות בתפוסה מלאה
"גן עדן" נכנסה למגרש הקיבוצי לפני כמעט עשור. היא מנוהלת על-ידי דוד דגן, בן קיבוץ
עין-המפרץ, ושותפתו תמר שמיר. זוהי מערכת חינוכית-עסקית לכל דבר, המציעה את שירותיה
בתמורה לתשלום ומצליחה, ככל הנראה, לעשות "ביזנס" בכלל לא רע. איך בדיוק - את זה הם
מעדיפים להשאיר לעצמם. "היה לנו טוב מאוד עד עכשיו גם בלי התקשורת", הודפת שמיר את
הניסיון להציץ לממלכתם. ההתחלה הייתה בעין-שמר. היום פועלות בקיבוץ, זו לצד זו,
במקביל, שתי מערכות חינוך לגיל הרך. זו של הקיבוץ וזו של גן עדן. משה רונן, היום
רכז הקהילה של הקיבוץ, סגר עמם את העסקה לפני כעשר שנים, כאשר כיהן כרכז לענייני
שירותים. כשפנו אליו אז במטרה לשכור מבנים שהיו פעם של חברת הילדים, לא הייתה לו
סיבה לסרב. היום, אומר רונן, מפעילה גן עדן מערכת עסקית לכל דבר, שלא באה במקום ענף
הגיל הרך המקומי, אבל היא בהחלט מהווה הכנסה נוספת (כהשכרה) לקהילת עין-שמר.
"התפיסות החינוכיות שלנו ושלהם קצת אחרות", מודה רונן, "ויש קצת מתחים, אבל אין
תחרות".

ש: על מה המתח ולמה אין תחרות?
משה רונן: "אין תחרות, כי המוסדות שלנו ושלהם בתפוסה מלאה. המתחים הם פנימיים
אצלנו, כשחברים אומרים: 'הנה, הם מוכיחים שאפשר לעשות חינוך יותר בזול'. אבל האמת
היא שאנחנו לא מצטערים שהחינוך שלנו קצת יותר יקר. אנחנו נשארים בעמדתנו, שלא קל
להישאר כלכלי בחינוך הערכי שאנחנו נותנים לילדינו".

ש: ומחר, כשתהיו דיפרנציאליים, לחברים תעמוד אפשרות הבחירה?
"בהחלט יכול להיווצר מצב כזה, אם כי אני מעריך שרוב ילדי הקיבוץ ימשיכו לחנך את
ילדיהם במערכת שלנו, שהיא אולי היקרה ביותר באזור, אבל היא גם הכי מבוקשת. חלק גדול
מבני עין-שמר שאינם חברי קיבוץ, אבל חיים באזור, שולחים את ילדיהם אלינו, לא אל גן
עדן".

עינת - החיצוניים יודעים לנהל עסק
בעינת לא שולחים את הילדים למקום אחר, הם פשוט הביאו את גן עדן אליהם. שלוש שנים
כבר חלפו מאז ולדברי דורון זלצברג ("ואני לא איש חינוך") - הם אכן הפכו, במובנים
רבים, את ענף הגיל הרך לגן עדן. מצוקת המחסור בילדים הביאה את עינת כבר בעבר לחפש
פתרון יצירתי שלא יוציא את הילדים מהבית, אבל גם לא יותיר את הקיבוץ תחת העול
הכלכלי הכבד הכרוך באחזקת מוסד חינוכי כזה. תחילה ביקשו לבדוק את אופציית אורה
שיינרמן, המומחית לבחינות פסיכומטריות, שניסתה להקים גם מוסדות חינוך-להשכיר.
שיינרמן התחילה אצל השכנים בגבעת-השלושה. המגעים עמה נתקלו בקשיים, אומר זלצברג.
"היו לה הרבה תביעות שהתקשינו להסכים להן, ואז גם באה הקריסה שלה. אחרי זה התלבטנו
אם להמשיך לבד או ללכת עם גן עדן. הסיבה שהחלטנו לנסות אתם היא שהם נכנסו בדיוק
לנעליים שלנו. הם פועלים באופן סולידי - לקחו מערכת והמשיכו להפעילה באותה המתכונת,
בלי הרבה דרישות".

ש: והמערכת מנוהלת באופן עסקי?
דורון זלצברג: "מבחינתנו, אנחנו משלמים על החינוך של הילדים שלנו - כ-15 ילדים מכלל
140 בגילאי 6-0 הבנו שאם המערכת לא תפעל עסקית, היא לא תפעל בכלל. היום הם מעסיקים
חברים משלנו שהיו בענף גם לפני-כן, הם שדרגו את המבנים והביאו אותם לרמה מאוד
גבוהה. אני יכול לומר עליהם רק דברים טובים".

ש: ומה עם "הערכיות" הקיבוצית?
"דבר ראשון, יש להם שורשים קיבוציים, והכי חשובה העובדה שהם מצליחים במקום שאנחנו
לא. הם כנראה יודעים לנהל עסק, ולדעתי גם שומרים על ערכיותו.

אני זוכר שפעם, כשרצינו שעל כל צוות נתון יהיו עשרה ילדים במקום שמונה, זו הייתה
מלחמת עולם. הם מוכיחים שאפשר גם עם 16 ילדים, ושום דבר רע לא קורה".

מסילות - תאונה באמבטיה בבית-התינוקות - אחיקם משה דוד,
"כל העמק והגליל"
בבית תינוקות במסילות נכווה תינוק בן 11 חודשים, לפני מספר שבועות, ואושפז בבית
החולים "העמק". לדברי האם, המטפלת בבית התינוקות רחצה אותו במים רותחים. האם, תושבת
מושב סמוך לקיבוץ, מספרת שמיהרה אל הקיבוץ ממקום עבודתה מייד כששמעה על המקרה,
והבהילה את בנה לבית החולים, שם היה מאושפז במשך ארבעה ימים, טופל ושוחרר לביתו.

"ביקשתי שיסבירו לי איך זה קרה. אמרו לי שהמטפלת קילחה אותו במים רגילים ופושרים.
כשהוציאה אותו מהמקלחת היא ראתה שהוא עדיין מלוכלך באזור הישבן, והחליטה לשטוף אותו
שוב. לפני שהוציאה אותו, היא סגרה את המים הקרים והשאירה את החמים. כשאמרו לי מה
קרה, מיהרתי לראות את התינוק שלי. הוא צרח מכאבים בלי הפסקה, והיה עטוף בתחבושות.
בבית החולים נתנו לו מורפיום, והחליטו לאשפז אותו כשהוא סובל מכוויות בדרגה שנייה".

לאחר דין ודברים בין הקיבוץ להורי הילדים בבית התינוקות, עזבה המטפלת את תפקידה.
בני הזוג נמנעו מהגשת תלונה במשטרה. האב טוען שהמטפלת סבלה ותסבול מספיק כל חייה
ושאינו כועס עליה. האם: "אני לא מסוגלת לסלוח. שלחתי את הדבר הכי יקר לי למקום שאני
משלמת לו הון תועפות, ועד עתה הייתי מרוצה ממנו. המטפלת הזאת שרפה לי את הילד".

לאחר שהמטפלת פוטרה, חזר הבן לבית התינוקות בקיבוץ. האם: "כל כמה שעות אני מתקשרת
לוודא שהכל בסדר. כנראה שעכשיו משגיחים על הילד יותר".

מנהלת החינוך של מסילות, נאוה אלבו, מסרה בתגובה: "לפני מספר שבועות נכווה פעוט
ממים חמים. הוא קיבל טיפול מיידי ראשוני ומסור ביותר על-ידי אחות הקיבוץ, והובהל
לבית החולים על-ידי ההורים. זו תאונה מאוד מצערת ובהחלט לא פשוטה. יחד עם זאת,
מדובר בטעות אנוש של מטפלת מסורה, אחראית, שעבדה בחינוך כעשרים שנה. זוהי טעות
שכולנו צמחנו ולמדנו ממנה, ואנו ממשיכים הלאה במסירות מתוך אמונה בעשייה שלנו, כפי
שעשינו עד עתה ונעשה גם בעתיד. מערכת החינוך במסילות היא איכותית וייחודית בגיל
הרך, וכזו היא תמשיך להיות תמיד. הילד מתפקד היטב ומשתלב במערכת החינוכית שלנו והוא
ימשיך עמנו, יחד עם אחותו, גם בשנה הבאה. נמשיך לתת לפעוט ולשאר הילדים את המיטב,
כשאנו יודעים שגם הורי הפעוט מאוד מרוצים וסומכים על עבודתנו הנאמנה והאחראית".

כלכלה חינוכית
ניהול הגיל הרך כעסק מסחרי שאינו בשליטת הקיבוץ פוגם ב"חינוך הערכי" * מדור
הגיל-הרך בתנועה הקיבוצית מציג השקפת עולם: ערכים זה (רק) אנחנו
הגיל הרך הוא מוסד רב-ערך, המרכז עניין ציבורי רב - כך סבורה מירה אשל (חצור), רכזת
מדור הגיל הרך בוועדת החינוך של התנועה הקיבוצית. עד כמה הוא מעניין, היא אומרת,
הוכיח הכנס השנתי המרשים שערך המדור בשבוע שעבר, בו השתתפו לא פחות מ-350 אנשי
מקצוע. ואין זה רק מקרה - למרות הירידה הדרמטית בהיקף הילודה - שבשנים האחרונות
כמעט כל קיבוץ ערוך, לדבריה, לקליטת ילדים מהסביבה העירונית. "זו תופעה ארצית.
הייתי אומרת שבמקרים רבים עולה מספר הילדים מבחוץ על ילדי הקיבוץ. בסקר מלפני
שנתיים מצאנו כי כלל אוכלוסיית הגיל הרך בקיבוצים מגיעה לכעשרים אלף, שבערך מחציתם
הם ילדים מבחוץ".

ש: וכל-כך למה?
מירה אשל: "השערים נפתחו כי לא היו מספיק ילדים, ורצינו לשמור על המערכת החינוכית
הטובה שהקמנו בעבר. היום יש לזה גם ערך כלכלי, כי צירופם של הילדים מבחוץ מוזיל את
אחזקת המערכת ומאזן אותה".

ש: איזה סוג של בעיות עולות מהמבנה החדש?
"ההורים מבחוץ מביאים עמם דרישה להתארגנות ועדי הורים ולמעורבות הורים על-פי המודל
שקיים במערכות החיצוניות. התפיסה שלנו שונה: ההורים הם אומנם הקליינטים של המערכת,
אבל אנחנו לא עובדים מולם כקבוצת אינטרס. אף הורה לא יכול לייצג אלא את ילדיו שלו.
יש על זה מאבקים לא פשוטים, אבל לדעתנו אנחנו עוזרים להורים להישאר הורים ולא להפוך
לקבוצת כוח. במערכת שלנו אין שום הבדל בין ההורים מהקיבוץ לאלה שמבחוץ, כמו גם בין
ילדים מכאן או משם. כולם עבורנו שווים".

עם זאת, אשל מדגישה את התנגדותה הנחרצת לדפוס של ניהול מערכת גיל-רך כעסק מסחרי
שאינו בשליטת הקיבוץ. לדבריה, המדור שלה משתדל לסייע בידי הקיבוץ הפרטני למצוא
פתרון אחר, ובלבד שלא ייפגע החינוך הערכי. בעתיד, מאמינה אשל, תיחלש המגמה "הזמנית"
של קליטת ילדים מבחוץ, ואת מקומם יתפסו ילדי המשפחות שישתכנו בשכונות הקהילתיות
המתוכננות. "אלה תושבים שבאים לחיות בקיבוץ בעיקר בגלל מערכת החינוך ותפיסת העולם
שלהם, שהמערכת שלנו מחויבת להם. לכן אני רואה את המצב כיום כ'תקופת מעבר' בלבד, שבה
יש לתחזק את הענף בשל מספר הילדים הקטן מבית, ולשמר את המבנים, האנשים והמערכת
כולה".

לאתר מחלקת החינוך


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים