 |
|
|
מכה משמיים |
קרני עם-עד, "הקיבוץ", 6.5.2003
|
 |
|
 |
ביום השני של מלחמת ששת-הימים התרסק מטוס
טופולב עירקי שחדר לישראל על מחנה "עמוס"
הסמוך לעפולה * באירוע הקטלני נהרגו
ונפצעו חיילי מילואים רבים * חלקם נקברו
בקבר אחים * הסיפור שלא סופר על חמשת
הקיבוצניקים שמצאו את מותם באסון
כבר 36 שנה חלפו מאז אותו אירוע טרגי, בו
מצאו את מותם לוחמי מילואים של פלוגת
הסיור "כרמל" ועוד רבים נפצעו, כאשר מטוס
הפצצה עירקי מסוג "טופולב" שחדר לישראל
והפציץ התרסק במקום בו ישנו, בטרם צאתם
לסיור בוקר. לפני כן עוד הפציץ את נתניה
|
|
ומושב אליכין. המקום בו אירע האסון הוא מחנה "עמוס" הסמוך לעפולה. הזמן - היום השני
למלחמת ששת הימים. עד היום נטוש ויכוח, האם נפגע ה"טופולב" מאש נ"מ שנורתה מבסיס
רמת-דוד, או ממטוס ה"מוסטנג" שדלק אחריו. גרסה נוספת טוענת כי לאחר שהטייס הראה
סימנים שהוא עומד לנחות, הוא החליט לרסק עצמו לתוך אחד הבסיסים באזור, על-מנת לגרום
אבדות רבות בנפש.
בכול מקרה, הניצחון ההירואי של אותה מלחמת בזק, ועלילות הגבורה שבאו בעקבותיו, דחקו
לשוליים והשכיחו מלב את האירוע, שפרטיו כמעט ולא הוזכרו בעיתונות של אותם ימים וגם
לא בספרי ההיסטוריה שיצאו שנים מאוחר יותר.
|
|
|
לא היה שום דבר שירמז כי דווקא בבסיס העורפי יתרחש אסון גדול כול-כך. גם 40 חיילי
המילואים מגוש כרמל - יחידה עורפית-מרחבית שעסקה במשימות שמירה וסיור לאורך קו התפר
- לא היו אמורים להתגייס בעשרת ימי הכוננות שבטרם המלחמה. אך הם היו כולם אנשי
קיבוצים ומושבים, ששים אלי התנדבות, וגילם המתקדם (35-30) לא מנע מהם להתייצב
בבסיסם במחנה עמוס ולבקש למלא כול משימה שתוטל עליהם. באותם ימים הם סיירו בציר
גלבוע-מצר, טיפלו בגי'פים ובכלי הנשק, ואת הלילות עשו בחורשה בקצה הבסיס. עם הזמן
התפתחה במקום אווירה "מילואימניקית", עם קומזיצים סביב המדורה אל תוך השעות הקטנות
של הלילה. במוקד ערבי ההווי עמדו שניים, יורם מושקט מנחשולים ושייקה אבן-טוב
ממעגן-מיכאל. קולות הצחוק מהבדיחות והשירים שהשמיעו באוזני חבריהם - הפרו את דממת
הבסיס לילה אחר לילה. שניהם נהרגו עם נפילת המטוס, וגופותיהם לא זוהו בגלל השריפה
הגדולה שפרצה במקום. דמות מרכזית נוספת בחבורה היה גרשון ישראלי מגבת, וגם הוא מצא
את מותו בחורשה שהפכה למרחץ דמים. כמוהו גם זאב גרוסוירט מעין-השופט. ראובן טל
ממגידו נפצע קשה באירוע ומת מפצעיו אחרי יומיים בבית-החולים. תשעה מן ההרוגים,
ביניהם שלושה קיבוצניקים, נקברו בקבר אחים במחנה-דוד שליד חיפה.
|
|
|
יוסל'ה אייזנר, 67, חבר גבת, היה מרכז המשק והתבקש להישאר בקיבוץ, שרוב חבריו
גויסו. אייזנר התעקש לתרום למאמץ המלחמתי, והתנדב לשרת במחוז כרמל. בהגיעו למקום בו
התארגנה הסיירת, הוא פגש בחבר קיבוצו גרשון ישראלי. גרשון ביקש ממפקדו לספח אליו את
אייזנר, כדי שיחד יטפלו בזיווד הגי'פים של הפלוגה. קצין השלישות לא נענה לבקשה, כי
לדעתו לא היה "בריא" ששני חברי גבת ישרתו יחד, ולכן מינה אותו לאלחוטן מח"ט. "באותו
בוקר טראגי ישבתי ברכב מפקד החטיבה, כדי לצאת אתו לסיור", מספר אייזנר, "תוך כדי
המתנה, ראיתי את המפציץ העירקי מגיח, מבצע סיבוב נמוך מעל הבסיס ותוך כדי כך
'התלבש' עליו 'מוסטנג' שלנו. תוך שניות ראיתי את המפציץ הענק מתרסק לתוך הבסיס. הוא
פגע באחד הבתים, אחר כך נפל בחורשה, וגרם לדלקה גדולה ולפיצוץ של מאגר חביות הדלק.
הלכתי בתוך שדה הקטל, וזה היה מראה איום ונורא. כול ההרוגים נשרפו בצורה שלא אפשרה
זיהוי. במרחק מה מהגופות החרוכות זיהיתי את גרשון ישראלי. מצב גופו היה קשה מאוד,
אבל גודל הגוף העיד שזה אכן הוא. מספר הכביסה על הגרביים אימת את ההשערה. היינו בני
אותה כיתה בגבת, הכרתי את המספר שלו. באותו מקום ראיתי את גופת אחד הטייסים
העירקים, במצב מזעזע, תלויה על עץ והמצנח פתוח. לקחתי חתיכה מרצועת העור של קסדת
הטייס, והיא שמורה אצלי עד היום. אבל בכך לא תם הסיפור, שני חבר'ה שהתבקשו לשמור על
הפצצות שלא התפוצצו עד בוא אנשי ההנדסה, לא עמדו בפיתוי. הם נגעו בפצצות, ונהרגו
במקום".
יוסל'ה אייזנר המשיך לשרת במילואים והגיע לדרגת רב-סרן כקצין קשר במחוז התבור.
מעולם לא הפסיק להתגעגע לחברו הטוב שנהרג. "הוא היה בן לשני אנשים מוכשרים: פניה
ברגשטיין המשוררת, וארק'ה ישראלי, שהיה גם הוא איש ספר בעל שם. גרשון היה בן יחיד
שלהם, כדורסלן ועובד מוסך מקצועי. גם הוא כתב שירים ונהג להופיע באירועים מקומיים".
|
|
|
איה אדר, חברת מעגן-מיכאל ובתו של שייקה אבן-טוב, שירתה כקצינה בצה"ל בעת שקיבלה את
הידיעה על מות אביה. "רק שבוע לאחר האירוע קיבלנו את בשורת האיוב על מותו, וכול
אותו זמן המשכנו לכתוב לו מכתבים. במלחמה כול כך מוצלחת, לאיש לא היה כוח להתעסק עם
תאונה כזו, מה גם שהיה קושי גדול בזיהוי הגופות. אבא זכור לי כרוח החיה של הקיבוץ.
בצד עבודתו כנהג ב'אמבר' הוא לא חדל מלשחק, להצחיק, ואפילו התפנה לשנה מנהגות כדי
לשחק בתיאטרון הקיבוץ, אצל נולה צ'לטון. הוא היה מלך המנחים, והטיולים אתו היו בלתי
נשכחים. שלושה מילדיו עדיין חיים במעגן-מיכאל, בת אחת בארצות-הברית, וגם אימא חיה
אתנו, אם כי בריאותה לא כתמול שלשום. בכול שנה אנחנו עולים לקבר האחים, כמו שאר
המשפחות, והזמן הרב שעבר לא עושה את ההתמודדות קלה יותר".
דרורה וורלובסקי (שם נישואיה השניים) מנחשולים היא אלמנתו של יורם מושקט. הדברים
עדיין קשים לה, והיא מוכנה לספר רק שיורם היה שחקן ובמאי, איש חינוך, דמות ייחודית
והרוח החיה בקיבוץ של אז.
זאב גרוסוירט, חבר עין-השופט, נהרג בעת שהיה בדרכו למקלחת עם חיילים נוספים, ונקבר
גם הוא בקבר האחים בחיפה. שני הוריו של זאב נפטרו, אלמנתו ושני בניו עזבו את הארץ,
ואחותו מתגוררת ברחובות. בקיבוץ הוא עבד במטע, במשך כמה שנים היה אחראי על בית
האריזה, וגם פסל חובב. משה שוק (69), חבר עין-השופט, היה רב-סמל פלוגתי של סיירת
כרמל: "באותו בוקר קמתי לעשות קפה לחבר'ה לפני צאתם לפעילות. הייתי בתוך חורשת
האקליפטוס וזה מה שהגן עלי. כול מי שישן בשולי החורשה, או היה בדרך למקלחת, נקרע
לגזרים מההדף ונשרף מהאש שפרצה מהמטוס ומחביות דלק שהחלו לבעור. לא מצאנו כמעט
שרידים מהבחורים האלה, שזאב היה בתוכם".
לדברי שוק, אסון המטוס העירקי מעולם לא נחקר וגם הפלוגה שנפגעה לא ציינה את זכר
האירוע ולא אורגנו ביקורי משפחות. "12 איש מהפלוגה נהרגו, כנראה עוד ארבעה מחיילי
המפקדה בבסיס, ואיש לא פרסם את סיפור האירוע הקשה הזה", מסכם משה שוק.
|
|
|
ראובן טל ממגידו נפצע קשה בהתרסקות המטוס, אושפז בבית חולים רמב"ם עם כוויות קשות
בכול חלקי גופו, ונפטר לאחר יומיים. חלקים ממטוס הטופולב הובאו לקיבוץ מגידו ושרגא
גלז, אמן ומי שהיה מפקד האזור באותה עת, שילב אותם בפסל גדול של מטוס, שמוצב עד
היום ליד הבריכה. שם האנדרטה: "יד לראובן". אירית טל, אלמנתו ואם שלושת בניו של
ראובן שהיו בגיל שנה וחצי, שש וחצי ו-14, נזכרת באירוע הקשה: "ממש במקרה הייתי
באותה שעה בבית הורי, שבראש הגבעה בקיבוץ. ראיתי את המטוס מתרסק, אבל לא שיערתי
שראובן הוא אחד מאלה שנפגעו. לא חששתי בכלל משירות המילואים הזה. קרוב לבית, בלי
משימות מסוכנות מדי, חשבתי שזה עניין של כמה ימים והוא חוזר הביתה. מעדויות ששמעתי
הבנתי שראובן ישב על הגי'פ, ניסה עם חבריו לירות לעבר המטוס העירקי, אבל אז הייתה
ההתרסקות. באותו זמן היה שרגא גלז מפקד האזור. הוא היה זה שבישר לי על האסון. הגעתי
לבית החולים, ראובן היה תחת השפעה של תרופות הרגעה, וכול הניסיונות לעודד אותו,
ליצור עמו קשר - עלו בתוהו. הוא ביקש שנביא לו כדורסל, אבל זה היה מתוך הטשטוש.
במקצועו הוא היה מורה לספורט, מציל בבריכה, שחקן ומאמן כדורגל. בכלל, הוא היה איש
מיוחד שגם ניגן ועסק בניצוח. הימים והשנים לאחר מכן היו קשים. גידלתי שלושה ילדים
צעירים לבדי, וכשהגיעו לגיל גיוס הייתי צריכה לחתום להם על שירות קרבי. הבן הבכור,
ניר, נעשה טייס קרב מצטיין והיום, בגיל 50, הוא ממשיך להדריך בבית ספר לטיסה. הבן
השני, גלי, היה קצין בשריון. עדי היה לוחם בסיירת מטכ"ל. זה היה מטען לא פשוט.
עכשיו, צחוק הגורל, יש לי נכד בקורס טיס. המעגל נסגר".
גלי טל, בנו של ראובן, היה בן 6 וחצי בעת נפילת אביו. "אני לא זוכר הרבה, וכול מה
שאני יודע על אבא ועל האירוע זה מסיפורים של אחרים. כשזה קרה, שיחקתי כדורגל עם
החברים שלי. הגננת הופיעה וקראה לי. היא אמרה שאבא נהרג. שמעתי, חשבתי שהבנתי,
וחזרתי לשחק. היום בני בן השמונה חוקר את האירוע, כול הזמן מבקש לדעת מה קרה עם סבא
שלו, באותו יום נורא".
|
|
|
עודד רוטמן, חבר קיבוץ גן-שמואל (ואחיו של איש הרדיו עמיקם רוטמן), יצא מהאירוע
פצוע קל, "בגלל פיזור הנפש שלי, שאותו אני מקדש מאז". רוטמן עלה על ג'יפ והיה אמור
להתפנות מהמקום יחד עם עוד כמה חבר'ה, "אבל אז גיליתי ששכחתי לקחת את הציוד האישי
שלי. ירדתי מהרכב, וכשחזרתי למקום מצאתי את כולם מתים או פצועים קשה. המטוס פשוט
חתך אותם עם הכנף. אני עצמי נכוויתי קלות מדלק רותח, שנשפך עלי מאחת החביות
שהתפוצצה לאחר ההתרסקות".
רוטמן היה איש נח"ל, שעשה את שירותו הצבאי בקיבוץ גבולות והיה ממייסדי כרם-שלום.
שירות המילואים בסיירת המילואים מילא אותו בגאווה. "היינו חיילים פשוטים, לא עטורי
אותות גבורה, והכול היה מאולתר. הבאנו ג'יפים מהקיבוצים והפכנו אותם ל'קרביים',
והחבורה הייתה על הכיפאק".
לאחר כמה ימים בהם טופל בבית החולים בעפולה, חזר רוטמן בטרמפים לקיבוצו. מאוחר יותר
הוא חזר למחנה עמוס ומצא חלק מהמטוס, אותו הוא שומר עד היום. "האמת, הייתי קצת המום
מכול מה שקרה. לא ממש עיכלתי את האסון ואת זה שנשארתי בחיים בגלל פיזור הנפש שלי.
פעם אחת ביקרתי בקבר האחים, באחת ההזדמנויות גם סיפרתי בקיבוץ את מה שקרה, אבל איש
לא העלה יותר את הנושא".
יאיר הרוניאן, בן מושב אביטל וכיום תושב חדרה, היה הצעיר בחיילי פלוגת הסיור, בן
24. זו היה שירות המילואים הראשון שלו אחרי הסדיר (בו היה מדריך בקורס מ"כים). "זו
לא הייתה יחידה אורגנית", נזכר הרוניאן, "אלא מקבץ מקרי של אנשים, ברובם קיבוצניקים
ומושבניקים, שהיו שייכים לחטיבה המרחבית ובאו להתגייס בלי שקראו להם. בתחילה די
חששתי. הייתי 'ילד' לעומת בני השלושים פלוס. עם הזמן הבנתי שנפלתי לחבורה מדהימה,
מלח הארץ, ערכית ואנושית בקני מידה מאוד גבוהים".
יאיר זוכר את אותו יום בו התרסק המטוס העירקי בבהירות רבה. "ביום הראשון לפרוץ
מלחמת ששת הימים העבירו אותנו מהחורשה בה התמקמנו לחורשה אחרת, שלידה היה מאגר ענק
של חביות דלק, לא רחוק מהמקלחות
של הבסיס. זה מה שחרץ את גורל אלה שנהרגו מצד אחד, וגם הציל את חיי שלי מצד שני.
אני זוכר שכול הלילה שכבנו על האדמה, ללא אוהלים, ושמענו ברדיו דיווחים מהחזית.
בשעת בוקר מוקדמת היו רבים שנרדמו, ואילו שנתי נדדה. סמל מחלקה מאחד הקיבוצים הציע
לי לשתות קפה של בוקר. החלטתי ללכת להתקלח. כשהייתי מתחת למים, בסביבות השעה 6.15,
שמעתי קול של מטוס מתקרב. לא ייחסתי לזה חשיבות, כי בגלל הקרבה לבסיס רמת-דוד הייתה
תנועה של מטוסים לאורך רוב שעות היום. לפתע שמעתי פיצוץ גדול. יצאתי רטוב כולי
מהמקלחת, ותוך שנייה נשמע בום אדיר. רצתי למקום בו ישנו החבר'ה ולא ראיתי שם איש.
כול השטח בער. היה מאוד מסוכן להישאר שם, כי חביות הדלק התפוצצו זו אחר זו. לא נשאר
הרבה מה לעשות. עזרנו בפינוי ולקחנו חלק של גי'פ ועשינו ממנו מצבה לזכר החברים.
למרות האסון המשכנו בפעילות, אולי כדי להתעשת ולא לשקוע במרה שחורה. לקחו אותנו
לסייע לפליטים בג'נין, השתתפנו בפעולה בכפר יעבד. שבוע אחרי המלחמה שוחררנו. לאחר
זמן קצר פורקה הפלוגה, ויותר לא נפגשתי עם האנשים. פעם אחת עליתי לקבר האחים בחיפה,
אבל בגלל שלא הכרתי את המשפחות לא נשמר קשר".
|
|
|
קורות חייהם של חמשת הקיבוצניקים שנהרגו לאחר התרסקות המטוס העיראקי על
מחנה "עמוס" * לזכרם
|
|
יורם מושקט
נולד בשנת 1926 בווארשה, פולין. בגיל 8 עלה לארץ עם הוריו, והמשפחה התיישבה
בגבעתיים. יורם התגייס לפלמ"ח, השתתף בפעולות צבאיות רבות ולאחר כיבוש טנטורה הקים
יחד עם חבריו לשירות את קיבוץ נחשולים. במהלך השנים גויס לפעילות בקיבוץ-המאוחד,
היה איש חינוך ותרבות בצד עיסוקו כמא"ז. יורם מושקט היה פסל וצייר מחונן. בשנת
1968, שנה לאחר מותו, זכה פסלו "האדם הכורע" בפרס הראשון בתחרות ציירים ופסלים
חובבים. הקיבוץ-המאוחד הוציא את ספר שיריו "השמש בצמרת". בקיבוץ קראו את חדר העיון
על שמו, "בית יורם".
|
|
שייקה אבן-טוב
נולד בשנת 1929 בתל-אביב, התגייס לפלמ"ח ובשנת 1950 עבר להכשרת "כברה" והיה
מראשוני מעגן-מיכאל. במהלך שנותיו בקיבוץ עבד כנהג והיה שחקן בתיאטרון "בימת
הקיבוץ". לאחר מותו הוקדשה לו חוברת זיכרון בשם "הנהג על קרשי הבמה - השחקן ליד
ההגה". הניח אישה וארבעה ילדים.
|
|
גרשון ישראלי
נולד בשנת 1934, כבן יחיד להוריו בקיבוץ גבת. אביו אהרון ישראלי (ארק'ה) חיבר
ספרים בנושאי "הסוציולגיה של היהודים" ורשימות רבות על חברה ותרבות בקיבוץ. אמו,
שמתה עליו בגיל צעיר, הייתה המשוררת פניה ברגשטיין. בשנות בגרותו חיבר מנגינות
לשיריה, כמו גם לשירי מרים ילן-שטקליס, חברתה הטובה, ולשירי חנה סנש. ישראלי הדריך
במחנות-העולים, עבר קורס במאים וריכז את התרבות בקיבוצו. רוב שנותיו בקיבוץ עבד
במוסך, ולאחר שהשלים לימודי הנדסת מכונות נעשה מהנדס ייצור במפעל "פלסטרו". הניח
אישה ושלושה ילדים.
|
|
ראובן טל
נולד ב-1932 בברלין, גרמניה. בגיל שלוש עלה עם משפחתו לארץ. אביו היה מלחין ידוע
ומרצה למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם התגוררה המשפחה. במהלך ילדותו
שהה טל שלוש שנים באנגליה במסגרת לימודי אמו (פיזיותרפיה), שם התאהב בספורט הכדורגל
והכדורסל ועסק באתלטיקה קלה. בשנת 1949 היה אלוף הנוער בריצת 1500 מ'. בשנת 1950
גויס לנח"ל עם חבריו מהשומר-הצעיר. את רוב שירותו עשה בקיבוץ בית-אלפא, ובאותו זמן
כבר היה שחקן-מאמן הפועל עפולה בכדורסל. בקיץ 1951 הצטרף לקיבוץ מגידו ובו הקים את
משפחתו. עבד בענפי החקלאות, למד חינוך גופני והיה מורה לספורט, בצד ניצוח על מקהלת
הקיבוץ ועיצוב חגים. לאחר מותו הקדיש לו אביו יצירה מוזיקלית בשם "קינה על מות
משה". מכון וינגייט הוציא לזכרו חוברת. הקיבוץ ציין את זכרו באנדרטה עשויה משברי
המטוס.
|
|
זאב גרוסוירט
(שנודע בכינויו "לונגי" בשל קומתו הגבוהה) נולד בשנת 1934 בעיר פרשוב שבצ'כסלובקיה.
בגיל שמונה וחצי עבר לבדו להונגריה, כדי להציל את נפשו מידי הנאצים. במשך ארבע שנים
נדד ברחבי המדינה, הצטרף לפרטיזנים, הסתתר בבונקרים ובגטו היהודי. בשנת 1949 עלה
לארץ במסגרת עליית-הנוער והגיע לעין-השופט. משפחתו הצטרפה אליו אחרי שלושה חודשים.
כבר בגיל צעיר התעניין בקריאה, ארכיאולוגיה ופיסול בעץ. הוא גויס לנח"ל ב-1952 ואת
שירות המילואים עשה במסגרת החטיבה המרחבית. במותו הניח אישה בהריון ובן קטן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
