 |
|
|
יש עתיד |
קרני עם-עד, "הקיבוץ", 23.1.2003
|
 |
|
דוד עתיד ממעגן-מיכאל, לוחם (צנחנים), משורר ("היה לי נער") ופסיכולוג (חברתי)
החליט "לשנות את העולם" * הוא פועל בתנועה הקוראת לנשים (ולגברים) לערער על השלטון
הגברי הכוחני * ולבחור אישה להנהגה בקיבוץ ובמדינה * עתיד ממין אחר
|
|
פתאום, לקראת גיל 70, קם אדם ומחליט "לשנות את העולם". לאחר עבר לא קל של נדודים בצל רדיפות,
רעב וקור משתק, קשיי קליטה בקיבוץ, שורה של פציעות בפעולות ומלחמות ועוד ועוד מתכנן דוד עתיד
(חבר משמרות לשעבר והיום מעגן-מיכאל) להיאבק למען עתיד של שלטון נשי בישראל, שלום בר-קיימא עם
בני הדודים, הפיכת החבר לבעל מניות בקיבוצו. וזה לא הכול.
את כול המאבקים האלה הוא מבצע תוך ובלי לוותר על ביצוע מסוגנן של טאי-צ'י, כשהוא מזכך כתיבת
שירים והגיגים לאחר שתיקה מתמשכת ועם המון-המון מרץ ועזוז, שלועגים לגילו המתקדם. שורות שיר
שכתב לאהובה אבודה נדמות כאלו של משורר צעיר: "... היא ממוקדת. בשדיה, באפה/ בציפורניה, ברשפי
נשימתה/ באגרופיה הקמוצים, בריחופה/ בנשיות שבה, בחוד של רכותה/ היא מזכירה לי אהבה רבת שנים/
הבזק של חרב בתוך ים של שיבולים/ שמי לילה, מתקשים להירגע.../ היא משדרת לי תנועה לקראת
מגע..."
|
|
|
דוד עתיד נולד בעיר פטרופבלובסק שבצפון קזחסטן, לפני 68 שנה. אמו, שרה, כיום בת 96 וחברת
קיבוץ משמרות, היא בתו של חוני מרוזוב, שהיה יד ימינו של הרב שקדם לרבי מלובביץ' ("המלך
המשיח" של חסידי חב"ד). בגיל צעיר "התפקרה" שרה וכעבור שנים נישאה למשה, אביו של דוד, שהיה
ציוני ואתאיסט. כול ילדותו של דוד עברה עליו בנדודים מאימת השלטון הבולשביקי. אביו נפל בשנת
1942 בקרבות סטלינגרד, במלאת לילד שבע. אחיו היה צעיר מכדי לזכור והבת, שנולדה שלישית, לא
הכירה כלל את אביה. "הזיכרון היחיד שלי ממנו", אומר דוד, "הוא ששנינו הכנו עץ אשוח לכבוד יום
הולדתי".
חמש שנים נדד עם אחיו ואמו בכול רחבי רוסיה. "זה היה מסע הישרדות קשה, שהכריח אותי להפוך
לבוגר טרם זמני ול'גנב סדרתי' - דבר שהיה כורח המציאות, כדי שנוכל להתקיים. הייתי העגלון
שהוביל את המשפחה בעגלה ממקום למקום. זה היה מחזה שכיח לראות חיילים קופאים מקור ומתים או
חייל מוריד נעליים ואצבעותיו נושרות. מתוך האדמה הייתי מוציא תפוחי אדמה. אימא הייתה מכינה
מהם לביבות ומוכרת בשוק תמורת לחם. עד היום אני מתגעגע לריח של הלביבות אותן לא יכולנו
לאכול".
|
|
|
בשנת 1947, טרם הכרזת המדינה, הגיעה המשפחה לארץ ולבית עולים בחדרה. חברתה היחידה של אמו,
גודה (לימים אמם של מאיר אריאל ואחותו איה, לה נישא דוד) התעקשה שיבואו לחיות במשמרות. הקיבוץ
לא נעתר מחשש שאם חד-הורית מטופלת בשלושה ילדים לא תסתגל לחיי הקיבוץ התובעניים. גודה פתחה
בשביתת רעב על מדרגות חדר האוכל, דיברה בלהט רב על הצורך בקליטת הניצולים האומללים. זו הייתה
אחת הפעמים היחידות שבה העזה לדבר בפני הציבור. תמיד היה זה בעלה אלכסנדר (סשה) שנאם בלהט.
אחרית דבר - המשפחה הגיעה לתחנתה האחרונה לאחר מסע הייסורים.
דוד: "לעומת מה שעברנו הייתה הקליטה במשמרות 'משחק ילדים'. אבא של מאיר, סשה, לקח אותי
כ'פרויקט'. את כיתה ז' סיימתי כתלמיד מצטיין ולמרות שזה לא היה מקובל עשיתי בגרות אקסטרנית.
הכתיבה בעברית לא הייתה קלה לי ולכן השירים באו מאוחר יותר. את פושקין, לעומת זאת, ידעתי
בעל-פה כבר מגיל ארבע".
בגיל 17 הפך דוד לחבר של איה, בת המשפחה שאימצה אותו ואת אמו ואחיו. החודש (למרות שהם כבר
פרודים) ציין 50 שנה לנשיקה הראשונה. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים, תחת פיקודו של המ"פ מאיר
הר-ציון בגדוד 890. המח"ט היה אריק שרון. באחת הפעולות הנועזות, שנועדו לחטוף חייל ירדני
כנקמה על חטיפתו של ג'יבלי הקטן בידי הצבא הירדני נפצע קשה בפניו. במשך שנה עבר עשרה ניתוחים
ועד היום מעידה על כך שפתו השסועה. לאחר החלמתו התמנה לסמל מבצעים והמשיך בכך גם בשירות
המילואים שלו. במהלך השנים שירת לצד שרון, רפול, משה לוי, מוטה גור. לא אחת שימש כרץ שלהם
ובתור שכזה גם נפצע במלחמת ששת הימים, עוד לפני הפריצה לירושלים. שוב היו אלה הפנים שחטפו את
רסיסי המרגמה הירדנית. ואם בכך לא די היה מעורב עם אשתו בתאונת דרכים.
"הפציעות החוזרות בפני לימדו אותי משהו חשוב לחיים, שאני צריך לפתוח את הפה ולדבר. להסיר את
המסכות והעכבות".
|
|
|
השיר "הייתי נער" אותו כתב דוד עתיד בעקבות מלחמת ששת הימים הוא אחד משירי המלחמה היפים
והמרגשים ביותר. זה אולי השיר הראשון שתיאר, באותם ימים שטופי אופוריה ויהירות, חייל שחוזר
לביתו הלום קרב מעולם אחר: "היה לי נער מאוהב, היה לי נער,/ צלול היה קולו, צלולות היו עיניו/
הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פניו" (פזמון השיר).
|
|
איך נולד השיר?
דוד עתיד: "הייתי עם חברים בחמאם, בערב ריאיונות של דן בן-אמוץ. הוא ראיין זוג צעיר על
המלחמה. הבחור סיפר על אובדן התמימות, על שעבר עליו בקרבות. זה נורא נגע לי. ישבתי וכתבתי על
מה שנשאר ברבים מאתנו לאחר המלחמה. קודם לכן כבר כתבתי כמה דברים לחגים של משמרות, כמו 'שיר
הרכלניות', ששלום חנוך לקח ללהקת הנח"ל וזה הפך ללהיט. נתתי לשלום את 'הייתי נער' והוא ניסה
להלחין אותו, אך זה לא עלה יפה והוא מסר את השיר ליאיר רוזנבלום. יאיר הלחין ואני לא אהבתי
בתחילה את המנגינה, שממקצב 'סטקאטו' הייתה למשהו מלודי ורך. לימים התאהבתי בלחן והוא נעשה
מדהים בעיניי. חבל שמשמיעים את השיר רק בימי זיכרון ושכול".
|
|
מדוע לא המשכת לכתוב שירים ללהקת הנח"ל או לשלום חנוך?
"אני תוצר אופייני של הקיבוץ. כדי להצליח בקיבוץ אתה צריך להיות בגובה דשא ולמלא את הנדרש
והמצופה ממך. הייתי מזכיר, מעין מנהיג מקומי, ונשארתי בצל של מאיר אריאל מבחינת היצירה.
דיכאתי בעצמי דברים רבים".
|
|
|
רק בשנת 1970, כשהיה דוד עתיד כבר אב לארבעה, סוציולוג, פסיכולוג חברתי ומנהל המכון למחקר
סוציולוגי באיחוד (לימים הפך אותו למכון לייעוץ ארגוני) נקלע לסדנה ברוח הגל החדש, שקיים
ברופין פרופסור אמריקאי. במשך שלושה חודשים למד אודות טרנספורמציה, נעשה "סוכן שינוי פנימי"
ובסיומם החליט להוריד מסכות, לא להיות רק אב לילדים ומנהל מכון, אלא "דוד עתיד נטו". בעקבות
ההכרה החדשה גם עזבו הוא ואשתו את משמרות. "איה הייתה מדוכאת קשות מהחינוך הנוקשה של משמרות.
ידענו כבר אז, שזה קיבוץ שלא ימריא. החברים דחו הצעה של יזמות - להפוך את המקום לקואופרטיב בו
לכול אחד יש מניה. הצעה זו דיברה על פירוק מסגרות, תוך שימור השיתופיות. המנהיגות הכלכלית של
משמרות עזבה לאחר ההחלטה האומללה, שלא לקבל את הרעיון".
לאחר שלוש שנות שליחות בבוסטון מטעם תנועת יהודה-הצעיר ("החניכים שלי הקימו את קיבוץ קטורה")
הצטרפה המשפחה למעגן-מיכאל. זה היה בשנת 1975. "קיבלו אותי באהבה", נזכר דוד עתיד, "ויחד עם
חברי אורי מרי ז"ל, התחלנו לעסוק בפיתוח ארגוני של ענפים, שבחלקו מתקיים עד היום. תקופה קצרה
הייתי מזכיר, ניהלתי את המכון לחקר הקיבוץ וכבר אז בשלה בי ההחלטה לקדם נשים להנהגה בקיבוץ
ובמדינה. כתבתי שאם הקיבוץ לא יניח לנשיו לנהל את ענייניו, הוא ייתקע. סברתי, ואני סבור גם
עתה, שאנחנו מוותרים על כוח אדיר, שמתבזבז בבתי הילדים ובמטבח. יש להן התנהלות מעגלית,
פרגמטית ורגשית. האינטואיציה שלהן בריאה יותר ולכן הן מתאימות יותר מאתנו, הגברים, להתמודד עם
מצבים של חוסר ודאות. חוץ מזה שמקומן באוכלוסייה גדול יותר".
|
|
אתה נשמע כמו כרזה פמיניסטית
עתיד: "שלטון הגנרלים והגברים לא צלח וצריך ליצור אג'נדה אחרת. יוסי מורגנשטרן הקים את 'אלה'
(אישה לראשות ממשלה) ואני יחד עם שרון פורטוגלי ממעגן-מיכאל נעשינו לפעילים בקבוצה הזו,
שהתכנסה ועוד תתכנס לסדנאות חשיבה בסמינר הקיבוצים. גם רחלה שונרי מבית-השיטה הייתה פעילה
והיא גם שהגתה את השם, אבל לצערי היא פרשה מפעילות".
|
|
את מי אתה מייעד לראשות המדינה?
"כבר כתבתי ושוחחתי עם יולי תמיר, אורנה אנג'ל, נחמה רונן. כולן נורא עסוקות, פעילות פוליטיות
ערות ואין להן זמן להתפנות לנושא. דווקא אורנה, אותה אני מעריץ, אמרה לי, שהייתה מוכנה
להשתלב ב'להקת ציפורים' ולא להיות בשפיץ נשי כלשהו. הרעיון שלה הוא להקים קבוצה נשית עם
מנהיגות מתחלפת. זה רעיון מדהים. יולי תמיר כתבה, שהיא מסכימה להיות מספר שתיים של מנהיגות.
יש עדיין בעיה מנטלית לאותן נשים לערער על מנהיגות גברית".
|
|
מה עם דליה איציק?
"לדעתי היא איבדה כוח נשי. היא משחקת, כמו נשים אחרות, את המשחק הפוליטי הגברי שחוסם, מונע
זרימה, תחרותי וכוחני יותר. אני מאחל לאורנה אנג'ל, שלא תיכנס לכנסת. אז יהיה לה פנאי לפעול
במסגרת שלנו".
|
|
|
במקביל לפעילותו למען בחירת אישה לראשות הממשלה פועל דוד עתיד למען דו-קיום בשלום עם השכנים
הערבים. הוא ושרון פורטוגלי מקיימים מפגשים במסגרת קבוצה א-פוליטית, שבכוונתה למסד כוח קריטי,
שאולי יהפוך ביום מהימים לכוח פוליטי. המצע לא מדבר על קווים אדומים או ירוקים, אלא על הקשבה
פנימה ומיגור תחושות האשם והשנאה.
אבל גם בכך לא די לאיש הפעיל הזה... הוא פועל, עדיין במינון נמוך, למען התנהלות אחרת
במעגן-מיכאל. "לדעתי על מעגן-מיכאל להקים שני תאגידים. האחד ייתן בידי החברים מניה על דירתם
בקיבוץ, כולל זכות הורשה ומכירה. השני יאגד את כול הנכסים שבידי הקיבוץ, לרבות מפעלים וענפי
משק, יעשה להם שיערוך ויעניק לכול חבר מניה, שערכה כערך המניה בשוק. לכן אני יושב בצוות
השינוי של הקיבוץ".
ואחרי כול זה רוצה העלם בן ה-68 גם להתאהב מחדש. המילים שכתב זה מכבר מבטאות את כמיהתו זו
בדרך הנוגעת ביותר: "אני מקשיב לשתיקותיה, לקולה/ המשדר לי ברכות, אך בדיוק/ כמו פעמון של
קתדרלה רחוקה/ מתי לקום, מתי לשהות, מתי למות..."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
