דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

"הארץ" בסיקור מרגש של מפגש חברי ניצנים וחברי שער הגולן - "היינו בשלוש טראומות". קבוצת התמיכה של הקיבוצניקים מ-48'

כתבת "הארץ" נסעה השבוע לקיבוץ ניצנים, שם ערכו חברי הקיבוץ הוותיקים מפגש עם חברי קיבוץ שער הגולן במטרה לדבר על המיתוס שהודבק לשני הקיבוצים שפונו במלחמת השחרור. החברים צפו בסרטים שעשה כל קיבוץ על הקרב במקום ודיברו על הימים של אז ושל היום.
המפגש בין חברי שער הגולן לחברי ניצנים. צילום: יואב ארזי
המפגש בין חברי שער הגולן לחברי ניצנים. צילום: יואב ארזי

"פה נהרג אבא שלי", הצביע יגאל בן נתן, חבר קיבוץ ניצנים, על עמדת השמירה המשוחזרת שנמצאת לא רחוק מאנדרטת יד לאשה הלוחמת. פעם, לפני שנת 1948, היה ממוקם שם קיבוץ ניצנים. בן נתן היה אז בן ארבע. הוא לא זוכר הרבה, אבל את העלבון של מקימי הקיבוץ קשה לשכוח.

קיבוץ ניצנים הוקם ב-1943, וחמש שנים מאוחר יותר מצא את עצמו נכלל בתחומי המדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה. את מלחמת העצמאות שרדו אנשי המקום בקושי. כלי הנשק היו מעטים, והילדים פונו באישון ליל במה שכונה "מבצע תינוק". ביום הקרב על ניצנים נפלו 33 לוחמים ולוחמות. היתר נכנעו ונלקחו בשבי המצרי. ניצנים נפלה. האבק בשדה הקרב על ניצנים עוד לא שקע כשביישוב העברי ניתחו את המפלה: "כישלון" הכריזה הכתובת ב"דף הקרבי" - כך הגדיר אותם אבא קובנר, קצין התרבות של מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן. 

שבועיים וחצי לפני הקרב על ניצנים, נפלו שער הגולן ומסדה. הם הוקמו באותו היום, במארס 1937. שער הגולן נוסד במסגרת חומה ומגדל על ידי השומר הצעיר, ומסדה הסמוך נבנה על ידי חניכי תנועת גרודוניה מרומניה. שניהם נותרו לבד בחזית, מצוידים בנשק דל ועם סיוע מועט מאוד מהיישוב העברי. הם החליטו לסגת, והוכרזו כפחדנים וכבוגדים. אל התחושות הקשות התלווה ויכוח מתחת לפני השטח: מי החליט לנטוש קודם.

העלבון של אנשי הקיבוצים האלה לא נעלם, ובשבוע שעבר התאספה בחולות קבוצה המורכבת מאנשי ניצנים ואנשי שער הגולן. עשרות הקילומטרים המפרידים בין היישובים לא טשטשו את הדמיון בין הסיפורים. למרות שרוב המייסדים כבר אינם בין החיים, הנותרים מתקשים למחוק את העלבון הצורב.

באולם ההקרנה של ניצנים התיישבו עשרות הקיבוצניקים המבוגרים לצפייה משותפת בסרטים "קרב ניצנים" ו"גבורות", שמתארים את סיפורי הקיבוצים בעיניים חדשות וטובות יותר. בשני הסרטים התעכבו באופן דומה על ספירת כלי הנשק, המועטים להכעיס, שהיו לרשות אנשי הקיבוץ באותם ימים. גם הכניעה של שער הגולן כונתה "כישלון" במאמר שפורסם בעלון הפלמ"ח. ועדות החקירה שקמו מאוחר יותר וטיהרו את שמות הלוחמים ריככו את המכה בקושי. אות הקוממיות, שהוענק לשער הגולן באיחור של כמה שנים, לא עזר. הכתם נשאר.

ניתן לתאר את המפגש כסוג של קבוצת תמיכה גדולה. הם תמכו אחד בשני לנוכח עלבון ישן ממנו לא יכלו לשחרר, עלבון שזר לא יבין. חברת קיבוץ נגבה סיפרה ל"הארץ" שבחרה להגיע כי כשכנה היה לה חשוב לקחת חלק בתיקון העוול ההיסטורי. היא, מצדה, העריצה את התנהגות שכניה בניצנים. "אני חושבת שאם יעבירו את המסר שלהם, בשני הסרטים, לדורות הבאים גם אחרי שבעים שנה אולי משהו ישתנה", אמרה. "אין לי ספק שהם גיבורים. הם הקימו את הקיבוצים מחדש". 

שאלה נוספת ריחפה באוויר בזמן המפגש, מלווה את השיחות והזיכרונות הצפים: האם טוב למות בעד ארצנו, או טוב לחיות. התשובה של ניצנים, שער הגולן ומסדה היתה שונה ב-1948 משל שאר העם.

חנה בונה משער הגולן, ביתה של איטקה, סגנית מפקדת האזור, סיפרה במפגש על אמה. במשך שנים איטקה לא הסכימה לספר על הקרב על הקיבוץ. "בסוף היא אמרה לי 'לא נתנו לנו לדבר. החתימו אותנו על מסמך'", סיפרה בונה. "אמרתי לה, 'אימא, עשית את הדבר הכי חשוב בשבילי. לא השארת אותנו יתומים'".

אל"מ במיל' אילן אשל היה בן 11 בזמן המלחמה, ודמות המבוססת עליו מופיעה לאורך כל הסרט "גבורות". הוא סיפר על ההשפלה שספג בקורס קצינים כשנודע שהוא משער הגולן. "כאיש צבא לשעבר שעבר הרבה מלחמות, אני לא יכול להעמיד את עצמי לא במקום ניצנים ולא במקום שער הגולן ומסדה ולדעת איזו החלטה היתה נכונה", אמר. "הרבה שנים חשבתי ששער הגולן ומסדה לא היו צריכים לסגת. בדיעבד כנראה ההחלטה היתה נכונה".

איך מתמודדים עם הסטיגמה? אשל סיפר לנוכחים כי "הזמן עשה את שלו. חלק מהחברים שלי מהצבא מעמק הירדן תמכו בי, חלק צחקו עלי, אבל הסתובבתי עם ראש זקוף ואני גאה בקיבוץ שלי. ביום כיפור היתה פקודה לפנות את הישובים, ולא חיכו ברמת הגולן. הכל משתנה. המיתוס של אז זה המיתוס של אז והמיתוס של היום הוא של היום".

בשביל בן נתן (לשעבר נתנזון) מניצנים, שער הגולן ומסדה, כפי שהוצגו בסרט, היו השתקפות של הקיבוץ שלו. "יש המון קווים מקבילים", שיתף את הקהל. "השבויים שלנו שחזרו ב-1949 גם היו בטראומה. בעצם, שלוש טראומות". הוא פירט: השבי, הגולגולות של החברים שמצאו עזובות בשטח, והעובדה שאיש לא התעניין במה שעבר עליהם כששבו. "הכי גרוע - זה שהם שמעו על הגינוי. אנחנו סבלנו שנים רבות מ'דף הקרבי'. אבא קובנר לא רוצה לדבר לדבר איתנו ושלח את הבן שלו", המשיך בן נתן על רקע המלמולים שעלו מהקהל. "לא היה לקובנר אומץ", אמרו אנשים. בן נתן תיאר את הקיבוץ בו נתקלו העולים שהצטרפו בשנות החמישים: "קיבוץ אבל. אנשים הלכו עם הראש באדמה".

בני וידאל, חבר ניצנים, דווקא ניסה להסביר את התנהגותו של קובנר. "הם (שמעון אבידן ואבא קובנר, נ"ש) עשו את המקסימום", אמר. "צריך להבין את האישיות הפרוסית. היה קשה מאוד לסגת מאמירה. אבא קובנר ביקש משני אנשים לבוא לבקש סליחה, אחד מהם מיכאל קובנר, שהיה לוחם איתי בסיירת מטכ"ל. כך לדעתי נסגר הפרק".בשלב מסוים ביקש את רשות הדיבור מרדכי אברהם, בן זוגה של עדנה שפונתה ב"מבצע תינוק" מניצנים. "אני שמח שעשיתם את הסרט הזה", אמר והזכיר גם את סיפור נפילתה של המושבה משמר הירדן שנדחק מהתודעה הציבורית משום שהיה מזוהה עם האצ"ל. "מעטים האנשים במדינה שמבינים על מה מדובר. חשוב שיראו את הסרטים הרבה אנשים", אמר. "היות ואנחנו חיים בתקופה שבה מעוותים את ההיסטוריה חשוב שכמה שיותר אנשים יראו את הסרטים האלה. אל תדאגו, לא שר החינוך ולא שרת האי-תרבות תיתן להם להם להיות מוקרנים בבתי ספר", הוסיף במרירות.

המפגש הסתיים בהבטחה לביקור חוזר, הפעם של חברי ניצנים בשער הגולן. כשירד החושך על הקיבוץ, והצפוניים צעדו בחזרה אל ההסעה הביתה, אמר בכנות אחד מחברי ניצנים ליואב ארזי, יוצר הסרט על שער הגולן: "רק תחליף שמות. זה הכל אותו דבר".

 

 

 

הוספת תגובה חדשה