עד שלא נדע

פורים 2018- נקודת משבר או נקודת הארה. כך אני קורא לפורים האחרון. המושג עדלאידע הפך להיות עד שלא נדע ואנו, המבוגרים, מנמנמים במיטותינו או ערים למחצה מחכים לילדנו שיחזרו מהמסיבות שלהם, מסיבות המחקות את עולם המבוגרים.

אז מה קרה לנו? איפה טעינו? אילו אינן השאלות שצריכות להישאל, לדעתי. שאלות אלו מזמן כבר לא רלוונטיות. מה כדאי לשאול: האם אנו כמודלים לחיקוי נותנים מודל ראוי? האם אנו רואים את הנעשה ומושיטים יד?

מודלים לחיקוי

החברה שלנו מזמן רואה באלכוהול ובסמים הקלים והכבדים חלק מחוויית הבילוי. אנו מתרצים זאת בעומס הגדול שחל עלינו כחברה ואת הצורך להירגע. בדרך אנו הופכים למודלים לחיקוי לילדנו לנערינו וכך הם מסתכלים עלינו. על-פי תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה, רוב ההתנהגויות שלנו נלמדות דווקא באמצעות צפייה באחרים ובאמצעות חיקוי שלהם ולא בהתנסות אישית. תהליך הלמידה החברתית אינו תהליך סביל (פסיבי) וטכני אלא תהליך פעיל, שתהליכים קוגניטיביים של הסקת מסקנות מעורבים בו. וכאן האחריות שלנו כהורים, כמובילי דעה, לתת לילדים שלנו את המודל הראוי לחיקוי: בשפה, בהתנהלות היומיומית ובתרבות שאליה אנו שואפים. האם בחנו זאת? לדעתי לא כל כך. התרבות של החברה המערבית הינה מתירנית מאוד ויש דיסוננס גדול מאוד בין מה שאנו אומרים למה שאנו עושים ולדעתי פה קבור הכלב.

אני לא אומר שהדבר פשוט, אני מציע ליצור מערכות יחסית אישיות עם הילדים המתבגרים שלנו - להיות להם אופציה לאוזן קשבת, לשתף אותם בחוויות שהיו לנו בגילם. כן, יש סיכוי שבפעם הראשונה הם יאמרו לנו שאנו "חופרים" אך בפעם השלישית או כאשר יעלה הצורך הם יבינו שאנחנו שם בשבילם.

 ארגז כלים במקום תיבת פנדורה

אנו ההורים הבאנו אותם לעולם. כפי הנראה לא תארנו לעצמינו שיהיה כל כך מורכב, אך המציאות חזקה מכול דמיון וכעת נותר לנו לתת להם כלים נכונים וחכמים שיהיו להם לעזר בסיטואציות המורכבות בהן הם נפגשים: במסיבות, במפגש האינטימי וברגעים שאין תשובה אחת נכונה. המציאות החברתית הינה דבר מורכב ולנו המשימה למנוע היווצרותה של תיבת פנדורה ע"י הקניית ארגז כלים נכון וראוי.

מה עוד עושים

אני מציע להקים יחד איתם מקומות בהם הם אלו הבונים את התרבות הפנאי לעצמם, לגלות ביחד שניתן לבלות מבלי להקיא עד אבדן החושים וליצור אצלם תחושת מסוגלות וביטחון עצמי. כך הם מתפתחים להיות אנשים עם ביטחון עצמי בגרות ואמונה בעצמי.

נשמע מנותק מהמציאות? לדעתי לא. יש הרבה עבודה? ודאי שכן. ליצור יש מאין זה דבר לא פשוט, יש להבין כי זה תהליך ארוך. ויש לראות במימד החברתי השייכותי דבר שחשוב ליצור ולשמר. גם ציונים והשגיות הם דבר ראוי אך לא במחיר פגיעה בתהליכי חיברות ושייכות. אדם ללא שייכות לא יכול לחיות בעולם שאנו נמצאים. השייכות בין היתר היא המסיבות, המסך וקבוצות הווטסאפ, אך יכול להיות וגם ראוי שהשייכות לא תישאר רק במימדים האלו. הכלים לחיים בעולם הזה צריכים להינתן על ידנו, המבוגרים, ולאפשר להם להשתלב עם הכלים הנכונים ולא עם תחושת אבדן השליטה והפורקן חסר הגבולות.