דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

פטריות / דני נימרי, שריד

מחר יש לי יום הולדת, אמרתי לאבא שלי באותו יום שישי קריר לפנות ערב, ואנחנו נלך ביחד, רק שנינו, בעשר בבוקר, לחפש פטריות בחורשה שמעבר לכביש
פיטריות / דני נימרי
איור מאת יעקב גוטרמן

בזווית עיני ראיתי את העווית הלא רצונית שהרטיטה קלות את פיו ואפו של אבא והרצינה את פניו המבודחות בדרך כלל, וידעתי שהוא יודע שאין לו ברירה. הוא עבד באותה עת ברמת גן. נסע לשם בימי ראשון בבוקר וחזר אלינו ולקיבוץ, רק בסוף השבוע. בקושי ראיתי אותו באותן שנים ולכן הרשיתי לעצמי להכריח אותו ללכת איתי לחורשה. זה היה כתמיד חודש דצמבר קר וזועף, אך לשמחתי, ממש לכבוד יום ההולדת שלי, פקדו אותנו כבר כמה ימים שהיו אמנם קרים מאוד, אך גם צלולים ושמשיים.

 

בעשר בדיוק התייצבתי בחדר הקטן של ההורים. אבא, לשמחתי, כבר חיכה לי. הוא כיסה את הקרחת ההיקפית שלו בכובע ברט מקומט, "כדי שהיא לא תצטנן ותקבל נזלת", לבש מעיל חאקי גדול ורחב עם המון כיסים ענקיים ולרגליו נעל את מגפי הגומי הגבוהים מהעבודה שלו בשבתות ברפת. הוא נראה ממש מצחיק בבגדים המרושלים האלה ופתאום, איני יודע למה, קצת ריחמתי עליו, אבל התאפקתי ולא אמרתי לו כלום.

 

יצאנו מהשער של הקיבוץ וחצינו את הכביש בדרכנו ל"חורשה שמעבר לכביש," שהמבוגרים כינו אותה, משום מה, 'יער מסריק'. "לא דובים ולא יער", אמר לי אבא, ולא בפעם הראשונה. "היית צריך לראות איזה יערות אדירים סבבו את הבית של המשפחה שלנו ברומניה. אפשר היה להתהלך בהם ימים שלמים בסבך של שיחים עבותים ועצים ענקיים בגובה עשרים שלושים מטר, ובלי לשים לב אפילו ללכת לאיבוד. וגם דובים חומים די מסוכנים היו שם, והרבה. וכאן, אצלנו, בארץ המצומקת שלנו, כל חורשת אורנים קטנה עם כמה סלעים שאתה נכנס אליה מצד אחד ויוצא ממנה מצד שני לאחר פחות ממאה מטר, נקראת משום מה, יער.

 

ואיפה הדובים?"

 

פניו האדמדמים של אבא כוסו טיפות זיעה זעירות והוא ונשם ונשף כאילו כבשנו זה עתה את פסגת האוורסט, כאשר סיימנו לטפס את המעלה הקצרצר שהוביל מהכביש למעבה החורשה. הוא ביקש כהרגלו, שנעשה הפסקת מנוחה קצרה. התיישבנו זה לצד זה על קצה הסלע מכוסה החזזית שהתנשא בגאווה מעל הכביש, הוא שלף סיגריה מעוכה מכיס המעיל, הדליק אותה במצת הבנזין שלו, שאף את העשן ונאנח בהנאה.

 

"אתה מריח את הניחוח המשגע של רקבובית מחטי האורנים שעולה מהאדמה הלחה," שאלתי עכשיו את אבא, והוא נעץ בי מין מבט משתומם ואמר לי שלפעמים הוא לא מבין על מה אני מדבר.

 

"ככה זה עם אנשים שמעשנים כמו קטרים, הם מאבדים את חוש הריח שלהם ולא מבינים מה הם מפסידים," זה מה שאימא שלי כבר אמרה לי פעם, די מזמן. אחר כך שאלתי אותו אם הוא לקח סכין או אולר. לא גיליתי לו בינתיים, שאצלי, בכיס של המעיל נמצא האולר שלי. הסברתי לו בסבלנות שאת הפטריות אסור לעקור. צריך לחתוך את הגזע שלהן בדיוק באמצע, ולהשאיר את החלק התחתון באדמה, כדי שבאותו מקום יצמחו פטריות גם בשנה הבאה. אחר כך הסברתי לו שאנחנו מחפשים רק אורניות שצומחות לרגלי עצי האורן או בסביבתם הקרובה, בעיקר בין הסלעים או מתחת למחטים, והוא צריך לשים לב שהן צעירות, יבשות מאוד וקשות ובלי תולעים מתחת לספוג הצהוב. הוא הקשיב באורך רוח סבלני להרצאה המלומדת שלי והדליק עוד סיגריה.

 

עכשיו, כשהוא ראה שאני מתחיל לקום, הוא הציע שנמשיך לשבת עוד קצת על הסלע ונעשה בינינו מין תחרות מכוניות: כל אחד מאיתנו יבחר כיוון נסיעה אחד על הכביש: ממערב למזרח או ממזרח למערב, ומי שבכיוון שלו יחלפו יותר מכוניות ינצח. "ומה עם הפטריות?" שאלתי אותו. יש זמן, יש זמן, מה בוער, הוא השיב לי והסתכל שוב ושוב על שעון היד שלו. הסכמתי. אחרי רבע שעה בערך נגמרה גם הסבלנות שלנו וגם התחרות שלנו בתיקו. לא עברה אפילו מכונית אחת. "ואנחנו עוד קוראים לכביש הזה - "הכביש הראשי," הוא פלט בזלזול.

 

"האמת היא, שעד היום, הכביש הראשי הזה הוא כביש די שכוח אל, אבל עכשיו נשאל אותך שאלה ונשמע מה אתה חושב. כשבאנו הנה, אמא ואני לפני די הרבה שנים, ישר מההכשרה בנס ציונה למקום הקטן הזה שאנחנו כל כך אוהבים, עבר כאן לדעתך איזה כביש כלשהו?"

 

"אם לא עבר כאן כביש, אז איך הגעתם עד הנה? הייתם יותר צעירים אולי, אבל אני לא מאמין שהלכתם ברגל מנס ציונה עד עמק יזרעאל."

 

"אז תקשיב לסיפור שלי ואז תבין." ומה עם הפטריות שהחלטנו לאסוף, אני שב ושואל. אבא שוב משגר איזו הצצה חטופה בשעון שלו ואומר שיש זמן, מה בוער, כל היום עוד לפנינו, ומכיוון שאני מאוד אוהב את הסיפורים שלו שלדעתי, רובם אמיתיים, למרות שביני לבין עצמי אני מכנה אותם "סיפורי עלי בבא", אני מסכים ברצון.

 

"אז זה היה ככה," פתח אבא בסיפור שלו. "שלחו אלינו, לנס ציונה, שם למדנו על בשרנו, כל חברי הקבוצה שלנו, מהי עבודה חקלאית בשמש הלוהטת, כמה חברים חשובים מהקיבוץ, כדי שיבחנו אותנו, האם אנחנו מספיק חרוצים וחכמים כדי להתקבל אצלם לתקופת ניסיון. החברים מהקיבוץ החליטו לשמחתנו שכן. שאלנו אותם - ואיך נגיע אליכם, לקיבוץ? אמרו לנו, תיסעו באוטובוס מנס ציונה לתל אביב, משם תיקחו אוטובוס לחיפה ומשם בעוד אוטובוס תיסעו עד מושב נהלל. לנהלל יבוא דרך השדות, יוסל'ה, העגלון של הקיבוץ עם עגלה גדולה שרתומים אליה שני הסוסים הכי חזקים שלנו ויביא אתכם אלינו. וכך היה. נו, אני יודע שאתה מספיק חכם כדי להבין מכול זה, שהכביש הראשי המהולל נגמר באותם ימים בנהלל, ומשם עוד שישה קילומטר הובילו עד אלינו, אבל רק על גבי דרך עפר צרה שחצתה את השדות של העמק שלנו, שבחורף, אם לא היית מנוסה מאוד ולרגע לא שמת לב והשגחת כמו שצריך, שקעת עם הסוסים המסכנים בבוץ עד מעל לצוואר. ותדע לך שזה גם קרה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר, שבהזדמנות, אולי עוד אספר לך."

 

אם לומר את האמת, אני רוצה מאוד לשמוע את המשך הסיפור, אבל על אף זאת אני מגרד קצת את קצה אפי, כאילו אני מתלבט או חושב, איני מתאפק ושואל - ומתי נלך לחפש פטריות? אבא מציץ בשעון שלו ושוב אומר, מה בוער לך, יש לנו את כל הבוקר, אבל אני כבר מכיר אותו מספיק טוב, כדי לדעת, שכבר עכשיו הוא מתחיל לחשוב על ארוחת צהריים מוקדמת, כי אני שומע את הבטן שלו מזמרת ומקרקרת כמעט בלי הפסקה.

 

"וככה, שלוש שנים לאחר שהגענו לקיבוץ, שכבר היינו בו חברים גאים ושווי זכויות, מישהו למעלה בשלטון הבריטי הארור והמנוול... אבא לא משתמש במילים כאלה לעיתים קרובות. הוא כנראה ממש שנא את הבריטים האלה, אם הוא משתמש במילים כאלה ועוד בנוכחותי, זה מה שאני חושב, החליט שגם לנו מגיע שיגיע עד אלינו הכביש והקציב לכך סכום כסף.

 

אבל מה, אתה רואה את הסלע הגבוה הזה שאנחנו יושבים עליו עכשיו? לא תאמין אבל הוא היה מחובר לסלע שמולנו – זה שמצדו השני של הכביש. כן, כן, לכל רוחב הכביש, אולי שלושים מטר, ולכל האורך, בערך מאה מטרים של סלע אנחנו, חברי הקיבוץ, היינו צריכים לחצוב כדי ליצור מעבר חופשי לכביש הראשי מנהלל לעפולה. נו, ואיך עבדנו אז? לא היו לנו טרקטורים וקומפרסורים ובולדוזרים וכל מיני כלים כבדים אחרים שיש היום לכל אחד. את כל הסלעים הקשים האלה חצבנו עם מכושים וטוריות בלבד והעמסנו עם אתים על מריצות ענקיות. אתה יכול לתאר לעצמך את אבא שלך עובד עם מכוש בשמש הלוהטת?" האמת היא, שלא יכולתי לתאר לעצמי את אבא שלי, אפילו בדמיון הפרוע ביותר, עובד עם מכוש או עם את, ועוד בשמש.

 

"זו הייתה עבודה כה מפרכת שהיום פשוט קשה לי להאמין," הוא אומר ובוחן בהשתאות את כפות ידיו החיוורות. "בן רגע צמחו לי אבעבועות על כפות הידיים, מי חשב אז על כפפות, והרגליים שלי התאבנו מרוב מאמץ. על הגב המסכן שלי בכלל אין מה לדבר. וענן האבק הנורא שעמד כל הזמן באוויר, הקשה על הנשימה ונדבק לזיעה הניגרת והפך לבוץ לבן וסמיך. הכי גרוע היה, שמצרכי המזון הצנועים שהרשינו לעצמנו אז, לחם, זיתים, בצל, מרק עדשים, לא אפשרו לצבור מחדש את הכוחות העצומים שנדרשו לעבודה כזו. היינו כולנו רזים כמו האורנים האלה כאן, לצידנו, רק עור ועצמות, אבל לנגד עינינו עמדה מטרה: לחצוב ולחצוב ולפנות אחר כך עם מריצות הברזל את הסלעים המפוררים, כדי שבסופו של דבר תיווצר אפשרות לסלילת הכביש. אולי לא תאמין, אפילו מסילת ברזל צרה הותקנה כאן, בלב החפירה הענקית, כדי להסיע לאורכה ביתר קלות את המריצות הגדושות עד גדותיהן בסלעים ובעפר. עבדנו בתורנות יומם ולילה במשך כמה חודשים עד שפרצנו את המעבר, אבל חלף עוד זמן רב, כמעט שנה, עד שהכביש מנהלל נסלל סופית וכוסה בזפת, והוכשר גם למעבר של מכוניות. רק אז, כשהתאפשר לנו סופסוף להוביל ל"תנובה" את כל התוצרת החקלאית שלנו – ביצים, חלב ירקות ופירות שלא דרך השדות, ובעיקר להביא במהירות לבית החולים בעפולה נשים שכרעו ללדת, נשמנו לרווחה.

 

נו, ואיך אתה חושב כינו החברים היקרים שלנו עם הדמיון העשיר שלהם את המעבר החדש שנחצב בין הסלעים? "הדרדנלים" בדומה למיצר המפורסם בצפון טורקיה, זה שהסתכלנו עליו ביחד באטלס שלך. הלא כבר אמרתי לך קודם לכן - אם אצלנו לכל חורשת אורנים קטנה קוראים יער, למה, אם כן, שלא יכנו מעבר קטן חצוב בסלעים בשם המפוצץ - הדרדנלים?"

 

אני מתרומם לאיטי ונעמד על קצה הסלע, מציץ בזהירות למטה על הכביש הדומם, מעלה בדמיוני את החברים הצנומים העובדים זה לצד זה יגעים ונוטפי זיעה, ענן האבק מלבין מעל לראשם ומכביד על נשימתם, והם נאבקים בשארית כוחם בסלעים העיקשים ולא מוותרים.

 

סיפור נהדר באמת, אני אומר לאבא. אחד הטובים והמרתקים שלך. אבל אני חייב להזכיר לך שהלכנו לחורשה כדי לאסוף פטריות. אבא מציץ פעם נוספת בשעון שלו, אבל טורח להראות גם לי שהשעה כבר שתים עשרה ורבע, מחליק בידו על בטנו במין הלוך ושוב מוכר ומרגיז, מרמז לי, כאילו שאיני יודע, שקיבתו ריקה, ואומר בשמחה שהוא מרגיש שהגיע הזמן ללכת לחדר האוכל לאכול ארוחת צהריים.

 

"החיים מלאי אכזבות" הוא אומר לי כשהוא מבחין בפני החמוצות, "אבל צריך לעשות רק איזה מאמץ קטן ואפשר להתמודד איתן, תאמין לי."

 

ואני מבין שלהיום זה כבר אבוד, כי מיד לאחר ארוחת הצהריים אבא חייב לשתות קפה שחור חריף, ומיד אחריו לרבוץ לתנומה מבורכת בת שעה לפחות ואז, כדי להתעורר, שוב חצי כוס קפה שחור וסמיך, ואז, אני יודע, כבר מאוחר מדי לצאת שוב לחורשה, ואולי עוד מעט יהיה קר וירד גשם וזהו.

 

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

 

הוספת תגובה חדשה