דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

סאלם. עלה. קום. ביקורת ספרות על "היינו לזרים"/ישראל עוז

ערן גליק קרא את ספרו של ישראל עוז 'היינו לזרים', ויש לו מה להגיד על המורכבויות המוצגות בספר. ביקורת ספרות.
ערן גליק קרא את ספרו של ישראל עוז 'היינו לזרים', ויש לו מה להגיד על המורכבות המוצגות בספר. ביקורת ספרות.

ישראל עוז הוא איש חכם ומנוסה הבקי ברזיהן של קהילות קטנות. ספרו השני 'היינו לזרים' הוא ספר על איש אחד וקהילה קטנה ומערכת היחסים ביניהם. זהו ספר מסוגת החלום ושברו: העבר היה שטוף שמש. בהווה השמיים מתקדרים. גשם כבד עומד ליפול.  

אם משילים מן הספר את המעטה הספרותי מתגלה בתוכו מסמך היסטורי וסוציולוגי מרתק: השלטון רצה לייהד את הגליל. הוקמו מצפים. נאספו אנשים איכותיים עם תחושת שליחות שראו עצמם כחלוצים של שלהי המאה העשרים. חלף דור אחד והקהילות הקטנות הפכו למסוגרות. מוקפות גדר ביותר ממובן אחד, אליטיסטיות הקובעות תקנונים נוקשים וממיינות במסרק ברזל את הבאים בשעריהן. והגדרות, הפיזיות והמנטליות, הולכות ומתגבהות.

הבעיה טמונה בכך שאין זה מסמך סוציולוגי. וכרומן הוא לוקה בהעמדת דמויות סטראוטיפיות, על גבול הפלקטיות. יוסי, גיבור הספר ובן דמותו של עוז, הוא תושב היישוב הקטן מעדות האחוס"לים (אשכנזי, חילוני, סוציאליסט, לאומי: ביטוי אותו טבע הסוציולוג ברוך קימרלינג) ואיש שדרכו צלחה לו. אשתו האהובה נפטרה והוא פוצח ברומן עם ג'יהאן, ערבייה נוצרייה, מצליחה ואלמנה מחיפה. ילדיו של יוסי חיים בחו"ל והם כמובן, מצליחים, כל אחד בתחומו. 

מערכת היחסים של יוסי עם ג'יהאן ומערכת היחסים של יוסי עם היישוב בו הוא גר נעים בקווים מקבילים המתרחקים זה מזה: מרבית תושבי הישוב רואים בתושבים הערבים בכפרים ובערים שמסביבם "ערבים שימושיים" לעבודות הגינון, הניקיון והשיפוצים. השכנים הערבים שימושיים גם    כמרכיב פולקלוריסטי-אותנטי במרקם החיים של היהודים, כפי שמלמד הדיאלוג הבא:

"ג'יהאן שאלה בקול נמוך: "מה זה המקום הזה?"

"מיד תראי, זה ה-מקום לאכול חומוס בארץ".

"ומי בא לכאן?"

"ערבים ויהודים מהישובים באזור. אנחנו אוכלים כאן כל השנים והילדים שלנו והחברים שלהם קונים פה בסביבה"... (ע"מ 160).  

ובו בזמן הערבים הם גם מראה הפוכה אוריינטלית, המאיימת על הבורגנות הפסאודו מערבית ביישוב היהודי, שלדבריו של יוסי (כפי שכותב עוז) מנצלים אותם "כי לערבי אין שם, כולם מוחמד, ולמוחמד אין רגש, הוא לא נעלב כשזורקים אותו אחרי עשרים שנות עבודה, הוא חיה דו ראשית מהגיהינום שמסתובבת לך בבית ומידי פעם צריך להחטיף לה..." (ע"מ 226-227).

כשתושבים מהיישוב נחרדים מהמחשבה שהשכנים הערבים או בני דמותם יוכלו לעבור וועדת קבלה ולבנות את ביתם במקום מתגלגלת החלטה ביישוב לעדכן את תקנון המצפה כך שזה יהיה "כלי משפטי לגיטימי למיין את הבאים בשערינו, שיקשה על מי שאינו מזדהה עם יהדותו של היישוב ויהדותה של המדינה הציונית לחתום על התקנון, וירחיק מתעניינים ערבים בכלל ועוכרי ישראל בפרט..." (עמ' 172). תיקון התקנון דורש רוב של 75% מהתושבים ויוסי, המתנגד להצעה, שייך למיעוט המפסיד. לאהבה שלו לג'יהאן יש מחיר: הוא מושמץ בעיתון המקומי ופעולות שונות עושות לו דה לגיטימציה. הוא מפסיד בשל כך גם מן ההיבט העסקי וגם ג'יהאן משלמת מחירים משפחתיים על הקשר שלה עם היהודי מהמצפה בגליל.

אבל האהבה, כרגיל בפלקטים, מנצחת את הכל. אלא שהפתרון של עוז למציאות הבלתי אפשרית כרוך בסימון שביל הבריחה. תל אביב או ניו יורק. אירופה או בחלום - רק במקומות האלה יכול, לדעתו, להתקיים סיפור אהבה בין יהודי - מלוח ממלח הארץ – וערביה: לייט, שאפילו אינה מוסלמית.

יש להעריך עד מאוד את ישראל עוז שבמציאות משלם מחיר אישי כבד עבור הדבקות שלו בעמדותיו. את סיפור שינוי התקנון הוא לא בדה מלבו. אמנם ביישוב בו התגורר עשרות שנים, בחיים האמיתיים – עצמון שבגוש שגב – שינוי התקנון "זכה" לרוב של בלתי מספק של 70% אך די היה בכך כדי שהוא יבין שהוא ועצמון כבר לא  ומאז הוא עושה את מרבית ימיו בתל אביב (ראיון נרחב עליו, איתו ועל ספרו במוסף 'הארץ', 7.12.2017). את המוצא מהתסבוכת הפנימית אליה נקלע פתר עוז בדרכו הן במציאות והן בבדיה ולזכותו ניתן להניח שהדילמה המרכזית שבספר תאתגר כל ליברל בעיני עצמו החי בקהילה קטנה, המסננת את המבקשים להצטרף לשורותיה. אך בשביל זה לא צריך רומן ספרותי בינוני. די במאמר סוציולוגי מצוין. 

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

4 + 8 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.
fw_after_content