דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

מבט מרחף / עופר ניר, מענית

מבט מרחף / עופר ניר, מענית
איור מאת יעקב גוטרמן

 

הם עמדו, קרובים כמה שמאפשר הלילה. גוף תומך בשני, מבט משותף מחבק באהבה כל מה שנשקף והיה פרוס לפניהם. 

הלב פעם בחוזקה, סוף סוף, ניתנה להם ההזדמנות לממש את אהבתם, אך דווקא ברגע זה, לא מיהרו, כאילו למשוך עוד רגע את תחושת המתיקות של רגע אחד לפני. לשלוט, לשלוט, במה? בתשוקה, במשיכה ההדדית, ידעו כי הרגע המתוק מכל קרב ובלתי נמנע, תחושה של ריח לא מוכר נישא באוויר, ריח של חדש בתולי, כזה שמרגישים רק בפעם הראשונה. כן, פעם ראשונה אחרי עשרות ליטופים ונגיעות חטופות. מגע, ועוד אחד, כאילו לא בכוונה, איך אהבו את ההתחככות הנסתרת, בין שורות השולחנות בכיתה או במעבר בין החדרים, נגיעה קלה ומיד סומק של סוד, זה שרק הם באמת יודעים, כמו אהבת בוסר שעדיין לא הבשילה די... בערבי הריקודים, במועדון החשוך, עשרות מבטים של תיקווה וייאוש, כולם רוקדים ורק לנו אין את האומץ לקום ולהצהיר על הרומן הנסתר.

מהמגדל הגבוה אפשר היה לזהות את אורות הישובים סביב, אורות רחוקים בחלקם בהירים ובחלקם מסנוורים. ידו נשלחה כאילו בתמימות וצנחה ברכות על כתף חשופה, נשימתו כמעט ופרחה ממנו, ליבו עמד לפרוץ מהחזה, בטוח שכל העמק שומע את קול הנפץ בתוכו. והיא לרגע עצרה נשימתה וברגע השני מרגישה חום המציף את גופה הצמא למגע, לליטוף, לחום ובעיקר, ובעיקר לאהבה. רצתה לומר דבר מה, אך הקול מיאן לצאת לחופשי, ופתאום זה השתחרר.

"אתה אוהב אותי?". פרצו המילים מבין שפתיים רועדות, מבטה מלווה בחשש את תגובתו שלא הייתה זריזה לטעמה.

"אוהב", גלגל את המילה בין שיניו הצחורות ללשון. "אוהב זה קטן". העז והוסיף, "אני מטורף עלייך, אך את כבר יודעת". נשען על הקיר לאחור ומחליק אל המזרון שהכין מבעוד יום, מסתיר בחשכה את אודם לחיו...

היא שתקה לרגע ואז אמרה, "לא, לא ידעתי, מעולם לא אמרת לי מה אתה באמת חושב. מאוד קיוויתי אך אתה יודע, אצלכם הבנים", היססה, "רגשות זה לא בדיוק הצד החזק". צחקה צחוק של הקלה ומבוכה. "אתה יודע", אמרה והשתתקה, כאילו אמרה יותר ממה שהתכוונה באמת. ישב שקט מביט בה וממתין.

"אני לא יודעת אם אני באמת מוכנה".

"מוכנה, מוכנה למה?" שאל נע בחוסר נוחות.

"אתה יודע, לזה..."

"את מתכוונת לסקס?" אמר מוציא אוויר בנשיפה ארוכה.

השתתקה, הרגישה איך הוא מתרחק ברגע.

"את לא חייבת", אמר בקול עצוב.

"בוא חבק אותי, אני כבר אתגבר". אמרה במהירות, פוחדת לאבד אותו.

התיישבה לצידו, ידה סורקת בתוך שערו, פיה מחפש את שפתיו. בחשש, בזהירות.

"הבאתי סיגריה", צחק במבוכה, "זה בטוח יעזור לנו, את יודעת קצת להשתחרר".

"סיגריה? איזו סיגריה?" שאלה קצת נלחצת.

"חשיש", אמר בקול קצת גבוה, "חשיש", אמר שנית.

"מאיפה יש לך?" שאלה קצת נפחדת.

"יש מהחברה, מה זה חשוב," משך בכתפו, מתרחק אל דופן המגדל.

"רוצה?" שאל, מוכן ברגע לוותר על הכול, כעס הציף אותו, מרחיק.

ישבה דוממה, מרגישה מרוחקת ונעזבת. החלום שרקמה מתפוצץ ברגע, והיא לא מוכנה לוותר.

"טוב, יאללה, תדליק, למה לא יהיה כף", אמרה בשקט.

אך הוא כבר לא היה שם באמת, הרגע הוחמץ, עבר.

"בואי נחזור יש לי להכין פעולה למחר".

דמעות מילאו את עיניה, נשארה לשבת נצמדת בכוח לקיר המגדל המחוספס, מרגישה את האבנים קורעות את בשרה, אך הכאב היה חזק הרבה יותר בפנים.

"בוא שב אל תלך". יצאו המילים בתחינה מבין שפתיה היבשות. הוא עמד חסר סבלנות, שולח מבט אל אורות העמק הפרושים למטה.

"את באה, כי אני הולך", המילים קרעו אותה מבפנים.

 "לך, אני כבר אחזור לבדי", הדגישה את המילה.

שלח מבט אחרון, משך בכתפיו, פנה אל המדרגות היורדות ונעלם. בכי של תסכול התפרץ עמוק מבפנים, ברגע הכול התמוטט, החלום שנרקם התפוצץ באכזריות בלתי נסבלת. תוך רגע הגיעה להחלטה, אספה את עצמה וטיפסה בריצה לראש המגדל, הראש היה ריק, רק יצר הנקמה בער בה. היא תראה לו מה זה לפגוע, איזה מחיר הוא עומד לשלם, זה ירדוף אותו לתמיד. טיפסה על הקיר מתיישבת רגליה תלויות כלפי מטה. מבלי לחשוב רגע נוסף החלה לדחוף עצמה כלפי מטה. שתי ידיים חזקות תפסו אותה מאחור, חיבוק נואש שמסרב להרפות. לא אמר דבר, רק חיבק, מושך אותה חזרה אל החיים. המילים יצאו מפיו בקושי.

"אל תעזבי אותי לעולם, את מבינה".

 

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

8 + 0 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.
fw_after_content