ימי זיכרון בגיל הרך – איך מדברים את זה נכון?

עולה שאלה האם ואיך מסבירים לילד מושגים וארועים שגם מבוגר מתקשה לעכל ולהבין?
נושא הזיכרון יכול לעורר מבוכה ורתיעה. לעיתים שיח על ימי הזיכרון יכול להיות עבור הורה מציף ומורכב, ולהביא לביטול או התעלמות מהשאלות של הילד. ישנם הורים הבוחרים לעבור ימים אלה ללא הסבר כלשהו לילדים. ילדים חשופים ליום זה ולסממנים שלו דרך הצפירה למשל, דרך תגובה (גם רגשית ולא תמיד מודעת) של ההורה ליום הזיכרון, דרך חלקי שיחה, תמונה מכתבה בטלוויזיה, ודרך האחים הגדולים. שהייה משפחתית הדוקה בימים אלה מגבילה את היכולת לסנן תכנים שילדים נחשפים אליהם.

כאשר ילדים פוגשים תוכן או סממן כלשהו, כדאי להתייחס לכך ובאופן מותאם. ילדים יכולים לעבד מידע ששמעו ולבטא אותו במגוון דרכים. בשאלה, ציור, אי שקט ועוד. תלוי בגיל, מזג ויכולות הביטוי של הילד. התייחסות למה שהילד מסוגל להבין, ומתן הסבר למה שהוא שומע, רואה וחש, יכולים לסייע לו. נוכחות מרגיעה ומארגנת חשובה ביותר.

לתינוק ופעוט )עד גיל 3): יקל אם ההורה יאמר מראש "בעוד כמה דקות נשמע צליל חזק, אנחנו פה איתך, נהיה ביחד". רצוי להיות בקרבתו ולשים לב מה קורה לו בזמן הצפירה. חשוב לחבק אותו. להביט ולחייך אליו. להגיד: "את שומעת צליל, של צפירה. זה קצת חזק? את נבהלת? (אם אנו חשים שהיא נבהלת), תיכף הצליל יסתיים". בבית התינוקות, בפעוטון וגם בגן מחנכות נותנות מענה כזה, ומסיבה זו לפעמים לא עומדות בצפירה.

לילדים בגיל הגן: אפשר להסביר מדוע משמיעים צפירה, ומה עושים כששומעים אותה: "היום זה יום הזכרון. עוד מעט נשמע צפירה שבמהלכה עומדים. אם תרצה תוכל לעמוד איתנו". במידה והילד שואל למה, אפשר לענות: "בצפירה נזכרים באנשים שמתו לפני המון שנים. הצפירה מאפשרת לעצור, להפסיק לרגע לעשות דברים אחרים. אפשר גם לחשוב על דברים נעימים, שמרגיעים אותנו." מותר לילדים לא לעמוד בצפירה. יתעוררו בהם רגשות ותחושות ואולי הם ידברו, ינועו בבית, או יגיבו בגיחוך או צחוק לגיטימיים, שכדאי לא להעיר עליהם. אפשר להציע להם לעמוד ליד ההורה או להמשיך בעיסוקיהם. משחקי הקשבה וניחוש צלילי צפירות (צפירת מכונית, סירנת אמבולנס), יכול להוות הכנה לצפירה שלא תמיד נעימה.

בגיל הגן (4-5), תפיסת המוות מתחילה להתגבש ואיתה גם סקרנות ופחד ממוות, המאפיינים את השלב ההתפתחותי. כדאי לוותר על תאורי זוועות, ועל שימוש במושגי הרג, פצועים, אסונות, ששייכים לשואה ולמלחמות. נקודת המבט ותפיסת הילדים את העולם עוברות דרך חוויה מוחשית שלהם, ב"כאן ועכשיו". מידע מפחיד עלול לעורר חרדה ומחשבה ”אולי זה יכול לקרות גם לי?“. לכן רצוי גם להמנע מחשיפה לנושא בכלי התקשורת (בדומה לנגיף הקורונה), ומטלוויזיה דולקת עם מראות ושירים עצובים. מומלץ להתמודד עם נושא המוות מחוץ לימי הזיכרון, למשל כאשר מוצאים חילזון מת, או ציפור מתה (במקרה הטוב), או כאשר מישהו קרוב אלינו נפטר. במידה ומדליקים נר זיכרון - אפשר להבדילו מנרות אחרים (כמו נר שבת, יום הולדת, חנוכה), ולהסביר שנועד לזכור אנשים יקרים לנו, שמתו.
 

כדאי להקשיב לשאלות הילדה, לרעיון אליו היא מתייחסת. מתוך הקשבה אליה לבחור הסבר פשוט וקצר, שמתאים לגודלה הפיזי והרגשי. אפשר לשאול: "מה את חושבת/ יודעת?". התשובה שלה נכונה לה, וכדאי פשוט להקשיב. יכול להיות שזה יספק, וייתכן כי תזדקק גם להסבר ההורה. אפשר לאמר לה שפעם לא הייתה ליהודים מדינה משלהם, והם גרו בכל מיני ארצות אחרות בעולם. או לספר שביום הזיכרון אנו נזכרים במלחמות ובחיילים שנלחמו כדי להקים את מדינת ישראל.

ימי הזיכרון טעוני רגש לרבים מהאנשים במדינת ישראל. עצב, כמו רגשות אחרים, הינו רגש טבעי ולגיטימי תמיד. ביום זה רצוי לציין אותו בהתאמה למה שרלוונטי בסביבה הקרובה של הילד. מומלץ לקיים בימי הזיכרון יום שגרתי ככל שנכון ומתאפשר לכל הורה, ולהשאר במסר אופטימי שאחרי הרבה שנים שלא הייתה מדינה - קמה מדינת ישראל והיא חוגגת 72 שנים.

הכותבות מדריכות ב"רשת הגן הקיבוצי":
אורנית יחזקאל אגמון, ענת גרוסמן, מיה חדש, ניצן שדה.