דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

הצגת התיאטרון הראשונה שלי / הילה שי, [מפלסים, איילת השחר]

הצגת התיאטרון הראשונה שלי / הילה שי, [מפלסים, איילת השחר]
איור מאת יעקב גוטרמן

 

 

ליד המבנה הארוך, הרפת הראשונה של איילת, היו מפוזרות חבילות קש. 

השתרע שם מתחם רחב למדי ושטוח, שנתחם בין חורשת אורנים שטיפסה על גבעה נמוכה, בין הרפתות, מצד אחד ומצד שני גבל באורווה ובית אבן בן שתי קומות שעליו הייתה כתובת 'קבוצת אחווה', בנין שעומד שם עד היום. הוא הוקם עם הקמת איילת, תריסר או יותר שנים קודם לכן, היה זה מבנה-האבן הראשון והיחיד ביישוב. שאר הקבוץ היה מורכב מאוהלים, לעתים לשלושה אנשים שלא פעם כלל זוג צעיר ו'פרימוס'... זה היה המונח לשותף שלישי, לא רצוי, לזוג שעבר ל'חדר משפחה'... לא היו מספיק מקומות מגורים בקבוץ הצעיר. במתחם הזה נערכו לעתים נדירות הצגות.

התיאטרון הגיע לקבוץ. זה היה אירוע חריג ביותר. כל המשק, ילדים, חברים, נשים, זקנים וטף התרגשו ונערכו לקראתו באווירה מיוחדת של חג. פעם היה זה התיאטרון המפורסם ביותר – 'הבימה' ופעם אחרת הגיע תאטרון 'אוהל', ואחרים. כמובן ששחקני התיאטראות היו מוכרים ומפורסמים בכל הארץ, דוברי 'מאמע לושן'- יידיש, וכן רוסית, פולנית וכמובן עברית. בדיוק כמו חברי הקבוץ שגם הם הגיעו מאותן ארצות ומאותה תרבות. היה הרבה מהמשותף בין השחקנים לבין חברי המשק. אלה העריצו את השחקנים - מסקין, רובינא, שושנה דואר, רחל מרכוס, ואחרים, נושאי לפיד ה'תרבות' המתחדשת בארצנו, ואלה העריכו את חברי הקבוץ על המאמץ ההרואי שלקחו על עצמם - לבנות את הארץ הלא נושבת. לשם כך היו מוכנים לנטוש ליום יומיים את מקום מושבם הנוח בעיר הגדולה תל אביב, ולבוא, מפעם לפעם למקום רחוק כמו אילת השחר, על ציודם ותלבושותיהם... כולל גם שינה בקבוץ. אחרי ההצגה נשארו החברים לשוחח עם השחקנים, ולאחר מכן היו השחקנים פורשים לבתי החברים וישנים בבתיהם הצנועים.

הקבוץ היה נחשב אז ל'חלוץ לפני המחנה' וייצג את האנשים הטהורים, חדורי הלהט המהפכני, האידיאליסטים, שבאו לכבוש בגופם את הארץ הנטושה. לא פעם במחיר חיי אדם, אם בגלל עקיצת נחש בשדות מרובי הקוצים או מכת שמש בחום השדה בקיץ, ואם בגין מחלות כגון מלריה, ולעתים התאבדות בגלל הקושי שבחיים האלה והגעגועים לאנשים שהיו הרחק הרחק מביתם וממשפחתם שגברו עליהם. ובנוסף תחושת הבדידות, החום הבלתי נסבל, בניגוד לאירופה הקרירה, מכוסת הירק ומרובת הנחלים, האגמים, ממנה באו. מתו גם מעוד מרעין בישין, כגון טיפול רפואי מאוחר מדי. הקבוץ שכן הרחק מבית חולים בעיר הרחוקה, ואמצעי תחבורה זמינים לא נמצאו.

בדרך כלל הצגה נערכה בקיץ. ערימות קש היו מפוזרות במשטח הגדול והריק ליד הרפת, למושבם של חברי הקבוץ. משטח מיוחד מחבילות נבנה ממול והוא כוסה ביריעת ברזנט גדולה שעליה תיערך ההצגה.

שם ראיתי את המחזה הראשונה שלי - 'המכשפה' לגולדפאדן. הורי החליטו במחווה נדירה ויוצאת דופן, שהילדה בת הארבע חייבת לראות את המחזה המוזיקלי הזה ולספוג קצת 'קולטורה'. על הבמה היה קסם: אם מרשעת, יתומה שנחטפת, אב שנודד עד תורכיה לחפש אותה, מכשפה שמעלה באוב... ואורות אדומים מהבהבים. דמות הבת היה צל שחולף מאחורי דלת זכוכית חצי-שקופה, מוארת מאחור באור אדמדם מסתורי; היו שם שירה ומוזיקה... 'יהודים רחמו רחמו' ששרה מירלה היתומה מאם... 'בארצות רבות כבר עברתי' שהושר על ידי אביה של מירלה שמחפש אותה לאחר שנחטפה. השירים היו נוגעים ללב. ישבתי מוקסמת, חלק מהזמן על ברכי אמי וחלק מהזמן, כמו כולם, על חבילת הקש, כשריח זבל הפרות וגעיית עגל אקראית נישאים ואופפים אותי ואת כל הצופים. הקש מחבילת-הקש עליה ישבתי דקר את הרגליים והטוסיק, והגב דאב מישיבה של שעתיים ללא תמיכה מאחור. ההצגה הילכה עלי קסם, בשיריה, בתחפושות ובתפאורה שניצבה על הבמה. האמנתי במירלה היתומה, שנאתי את הקוסמת הרעה שמסתירה את מירלה מאביה, והייתי נתונה כולי לקסם ההצגה. אך כנראה שלא החזקתי מעמד עד סופה, כי אינני זוכרת איך הגעתי לבית הילדים. רק בבוקר התעוררתי והנה אני בחדרי בגן-הילדים.

שנים אחר כך, באירוע נדיר שוב נדד התיאטרון עד לקבוץ הצפוני ועל הגורן, באותו מקום, הוצג, אך בנסיבות אחרות לגמרי, 'בערבות הנגב' של מוסינזון, שעשה רעש בכל הארץ. האב - כמדומני היה מסקין, עם המבטא הרוסי הכבד, הזר. כל המעשה מתרחש במלחמת השחרור שעדיין לא הסתיימה, בקבוץ שנמצא בלב המערכה. מסקין היה לבוש כמצופה כקיבוצניק בבגדי עבודה כחולים-אפורים וכובע טמבל לראשו. כך, בבגדי חקי קיבוציים, היו לבושים גם שאר השחקנים. בשלב מסוים יודע האב שבנו, שהתנדב להוציא את הפצועים מהקבוץ המוקף באנשי האויב במשימה אבודה, הולך אל מותו הבטוח. האב, שבתור המזכיר הינו גם מפקד צבאי של הקבוץ, יודע שאין אחר מלבד בנו לבצע את המשימה, נקרע בין אהבתו לבנו, ובין החובה הקדושה של המאבק וההקרבה למען מטרה נאצלת - הגנה על הישוב. החלטתו דומה להחלטתו של אברהם אבינו - להעלות את בנו על המזבח... הבן שנהרג, כצפוי, מוחזר למשק כגווייה, בחלק האחרון של המחזה. לב כל הצופים במחזה - נשבר. כך קרה גם בכל הארץ. ההצגה הייתה להיט. שחקנית יפהפייה בלטה מבין השחקנים ה'אפורים', ה'קבוצניקים', בצמת זהב הכרוכה סביב ראשה... הייתה שושנה רביד? עדה טל?... ההצגה 'בערבות הנגב' הוצגה במהלך מלחמת השחרור, כנראה ב'הפוגה' שהושגה בלחימה. אילת השחר הייתה במקום מסוכן, בלב ההתקפות. ולאחריה, הילדים עד כיתה ד', הוצאנו מהקבוץ לחיפה.

שנים יותר מאוחר נדדה והגיעה עד לקבוץ עוד הצגה אחת, 'בני ערובה'. הצגה זו כבר הכניסה אותנו לעולם המבוגרים ובעיותיהם; כיוון שהצגות היו כל כך נדירות, הורשינו על אף גילנו הצעיר, לצפות בה. זו הייתה האחרונה בהצגות שהוצגה למיטב זכרוני על הגורן באילת השחר.

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

 

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

5 + 14 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.