תפריט מחלקה
1/1/2050 3

השיבה לרפיח (נישול הבדואים בפתחת רפיח), עודד ליפשיץ, 7.2.2002


השיבה לרפיח
עודד ליפשיץ, "הדף הירוק", 7.2.2002
דוא"ל ל"דף הירוק"
למדור "עיתונות"
21 הבתים, שהרס צה"ל ברפיח החזירו את עודד ליפשיץ 30 שנה אחורנית לתקופה
הסוערת בה נאבק קומץ פעילי שמאל במבצע ההרס והנישול של הבדואים בפתחת
רפיח, שניהלו מי שהיו אז אלוף פיקוד דרום אריק שרון ושר הביטחון משה
דיין

"תראה", אמרה לי אשתי, "השייח' בוכה". ב-26.1.02 ישבנו, לטיף דורי ממר"צ,
יוכק'ה אשתי, אני ושלושה מלווים מצריים רשמיים במונית חבוטה, שמנועה כבר
טרטר בלב רפיח המצרית.

לפני כן, נפרדנו משייח' עבד אל-עזיז אל- קסקסה, בדואי מבוגר ונשוא פנים בלבוש
מסורתי, אחרי פגישה קצרה ומרגשת, רצופה בחיבוקים ובנשיקות על הלחיים. הוא עמד על
המדרכה, נפנף לנו בידו לשלום ודמעות שטפו את פניו. גם עינינו נצנצו והתלחלחו.

מאחורי החיבוקים והדמעות יש סיפור בן שלושים שנה, סיפורם של אלפי הבדואים מסיני,
שגורשו ופונו בינואר 72 מאדמתם בכוח, ללא רשות ובלי סמכות, על ידי אריק שרון, אז
אלוף פיקוד הדרום. על השטחים שפונו הוקמו התנחלויות חקלאיות והעיר ימית.

האירוע כונה אז "המעשה החריג" או "פרשת פתחת רפיח". בסיפור הזה כיכבו קיבוצי
הקיבוץ הארצי בנגב, שנחלצו לעזור לבדואים שפונו ושבתיהם הרבים, המטעים ובורות המים
שלהם נהרסו באכזריות על ידי הבולדוזרים של שרון. זהו גם סיפורם של הקיבוץ הארצי
ומפ"ם ושל רבים וטובים אחרים בשמאל הישראלי, מ"העבודה" ועד רק"ח, שהתייצבו, באחת
משעותיהם היותר יפות, לצד הבדואים ולצד הקיבוצים שסייעו להם, כשאלה הוכפשו והוצגו
כעוכרי ישראל ואויבי המדינה.

אפשר להתחיל את הסיפור גם בצלצול טלפון, שהעיר אותי משנתי ב-13.1.02, ימים ספורים
אחרי שהבולדוזרים של צה"ל, הפעם כששרון ראש הממשלה, הרסו 21 בתים במחנה פליטים
ברפיח. "דיווחו לי", אמר יו"ר האופוזיציה ח"כ יוסי שריד מעבר לקו, "שהיית מעורב
במאבק נגד נישול הבדואים בראשית שנות ה-70, שגם בו הבולדוזרים ההרסניים של שרון
שיחקו תפקיד מרכזי. שלח לי את תמצית הפרשה".

כתבתי תקציר, שנפתח במלים "בדיוק בימים אלה מלאו שלושים שנה לפעולת הנישול, ההרס
וההתנחלות, שביצעו שרון ודיין...". שלחתי אותו לשריד באמצעות לטיף דורי, אז פעיל
המחלקה הערבית במפ"ם, היום בתפקיד דומה במר"צ, שהיה מראשי המאבק למען הבדואים. הוא
החזיר מייד טלפון ואמר בקול נרגש: "הזכרת לי, שחלפו בדיוק 30 שנה. ניסע לבקר את
ידידינו הבדואים בפתחה".

דורי הוא אשף ביחסי ציבור פוליטיים וביצירת קשרים אישיים מיידיים עם כל מי שנקלע
בדרכו. הוא ידיד קרוב של יאסר ערפאת וידידם של מובארק, פידל קסטרו ומנהיגים רבים
אחרים, במדינות ערב וברחבי העולם. תמונותיהם המחייכות, כשדורי לצדם, נשקפות מקירות
משרדו. ידידיו של דורי בשגרירות המצרית בישראל ארגנו עבורנו ביקור רשמי ברפיח, עם
מלווים ורכב צמוד, והטביעו בדרכונינו, בחינם, ויזות מצריות, שלידן נכתב "מוגמלה",
אח"מ שממשלת מצרים חפצה ביקרו.

רק במקרה הצלחנו לאתר ולפגוש את ידידינו הוותיקים, ארבעת הנכבדים שבין השייח'ים
הבדואים באזור, בשעות הספורות שבילינו באזור. כך הגענו לשיך הבוכה ברפיח.

סלחו לי על שאני משלב נימה אישית בכתבה. זו פרשה, שהייתי מעורב בה עמוקות במשך שש
שנים.

בינואר 72 שר הביטחון דאז, משה דיין המנוח, ושרון, אלוף פיקוד הדרום, רקמו וביצעו
קנוניה מאחורי גבם וללא ידיעתם של הממשלה והרמטכ"ל. הם גירשו בחשאי כ-1500 משפחות
בדואיות משבטי מטה א-רמילאת מאזור רחב ידיים, כ-140 אלף דונם, בצפון סיני. האזור
גובל בישראל, ברצועת עזה ובחוף הים ושוכן משני עברי הכביש שבין רפיח לאל עריש.
האזור שפונה גודר מכל עבריו.

מאוחר יותר נודע לנו מפי שמעון אבידן מעין השופט, שהיה מפקד בכיר ונערץ במלחמת
השחרור וכיהן ב-72 כמזכיר הקיבוץ הארצי, שחומרי הגידור נלקחו מההקצאות למוצבי תעלת
סואץ, אלה שקרסו, שנה וחצי לאחר מכן, מול מתקפת הפתע המצרית במלחמת יום הכיפורים.

לשרון, כבר אז, הייתה משיכה אובססיבית לבולדוזרים, שהורסים בתים ומטעים. באותה
תקופה הוא גם פרץ, בבולדוזרים, דרכים רחבות לאורכם ולרוחבם של מחנות הפליטים
ברצועה, כולל מחנות ברפיח. גם שם נהרסו מאות בתים ואלפים נותרו ללא מחסה.

שרון גם היה זה, שעשר שנים לאחר מכן, ב-1982, לפני פינוי סיני והחזרתו למצרים, כשר
הביטחון בממשלת בגין, הרס כליל את העיר ימית ואת ההתנחלויות הישראליות, שהוקמו על
אדמות הבדואים שפונו. ועקר שוב, בבולדוזרים, את המטעים בטענה שיהוו מסתור
למפגעים. נימוק מגוחך וחסר שחר אחרי שהבדואים חזרו לאדמתם, הקימו מאות בתים,
נטעו אלפי דונמים של מטעי אפרסק ושקד ולא ביצעו אף פעולת חבלה נגד ישראל.

פיתחה טורס
גם היום הבולדוזרים עוקרים מטעים ברצועה ובגדה. הפעולה דומה
רק קוראים לזה "חישוף"...

על נישולם האכזרי של הבדואים והריסת בתיהם נודע לקיבוצים באזור
מחברים ששירתו במילואים וחזרו מזועזעים ממה שראו. המידע שהגיע
היה חלקי. לא היה "סי. אן. אן." ששידר מהשטח בזמן אמיתי
והצנזורה לא אפשרה לפרסם תמונה או מלה על הגירוש וההרס.
קבוצת חברים מקיבוצי האזור, ואני ביניהם, החלה לחקור את
הנושא. נעזרנו ב"פלוק", שמואל בוכשטאב מנירים, פלמחניק בדימוס,
שהכיר את השטחים ואת הבדואים בפתחה עוד מלפני הקמת המדינה.
יצאנו לסיורים ונדהמנו לנוכח ממדי ההרס ומספר המפונים,
למרות שבתחילה הגענו רק לכשליש מהשטחים שפונו. מאוחר יותר
נחשף לעינינו מלוא היקפו של המבצע האכזרי. פאלוק גם הסביר לנו,
שבעיני הערבים להרס הבית יש משמעות קשה במיוחד וזה מקורה של
הקללה הערבית "יחרב ביתכ", יחרב ביתך.

ב-8.3.72 התקיים בניר עוז, קיבוצי, כנס מחאה נגד הנישול וההרס, שסיסמתו הייתה
"רוצים שכנים ולא אויבים." הגיעו כ-300 חברים מ-13 קיבוצים של הקיבוץ הארצי בנגב.
הזמנו לכנס את ראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם ודאגנו לכיסוי תקשורתי. חברים מקיבוצי
הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים, התנועות שהתנחלו אז בבקעה ובגולן ותכננו
להתנחל בסיני, סירבו להשתתף.
הכנס זכה לכותרות בולטות ועורר ויכוח פוליטי עז וממושך.

צה"ל והממשלה, אז כמו היום, הכחישו את העובדות שהצגנו וטענו, שמדובר בפינוי שולי
של כמה נוודים מאדמות מדינה, שאליהן פלשו לאחרונה.

הימים היו ימי האופוריה ותנופת ההתנחלות, שבין הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים לפצע
העמוק של מלחמת יום הכיפורים. בממשלה שלטו הנצים, גולדה מאיר ומשה דיין, וגם יגאל
אלון מגינוסר וישראל גלילי מנען. רבים בצמרת הפוליטית, בתקשורת ובציבור האמינו
לגרסה הרשמית של צה"ל והממשלה. הוקיעו אותנו וקיבלנו מכתבי איום, ביניהם מ"דב"-
דיכוי בוגדים, קבוצה מחתרתית, שהייתה קשורה לרב כהנא ומ"חיילי מילואים" אנונימיים,
שאיימו לבוא בזחלמ"ים ולשרוף לנו את הקיבוץ. גלילי, בתגובה נזעמת לכנס, הכריז בכנסת
על סיפוח סופי של הרצועה למדינת ישראל, שלא מומש מעולם.

אנחנו, קבוצת חברי קיבוצים, שהוליכה את המאבק הגבנו בחשיפת העובדות בדרך שלא
תאפשר לחלוק עליהן: מראה עיניים.

הקמנו מעין "פיתחה טורס" והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים,
תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס
וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף.
זה עבד ובגדול.

בקיבוץ הארצי ובמפ"ם, שהייתה ב"מערך" עם "העבודה" והייתה שותפה בקואליציה הייתה
מחלוקת בין תומכי ההתנחלות בשטחים ובראשם יעקב חזן, שהיה מקורב מאוד לגולדה ולגלילי
לבין מתנגדי ההתנחלות ובראשם מאיר יערי. בקיבוץ הארצי הייתה מחלוקת דומה, כשבראש
הפלגים עמדו שני המזכירים - שמעון אבידן הוותיק, שתמך בחזן וגו'מס, חיים אורון, אז
מזכיר צעיר ומבטיח, שהתנגד להתנחלויות והשתתף בכנס ניר עוז. תומכי ההתנחלות היו
במיעוט, אבל הצליחו להעביר החלטת פשרה, שלפיה הקיבוץ הארצי ומפ"ם יתנגדו להתיישבות
קבע בשטחים, אבל יתמכו בהקמת "התנחלויות ביטחוניות-התיישבותיות", שהיו יצור כלאיים
מוזר: יישובי קבע אזרחיים, שיתחייבו להתפנות ממקומם לכשיבוא השלום. כך הוקמו
גשור ונטור שבגולן.

בפתחת רפיח הקיבוץ הארצי לא הקים שום קיבוץ, גם לא כשהוקמו שם הקיבוצים סופה
וחולית, מפני שגם תומכי ההתנחלויות, כולל שמעון אבידן, הזדעזעו כשראו בעיניהם את
ההרס והנישול. הם היו אנשי מצפון וערכים, שהאמינו בכל לבם בכבוד האדם ובאחוות
עמים. צו מצפונם גבר על עמדתם הפוליטית, שתמכה בהתנחלות בפתחה.

יודקס עמד ובכה
הביקור הכי מרגש התקיים שלוש שנים לאחר מכן, ב-9.2.75. סיירנו בפתחה עם "יודקס",
מאיר תלמי, שהיה ח"כ ומזכיר מפ"ם ומקורב לחזן. עמדנו על גבעה וראינו בולדוזר עוקר
בשיטתיות מטעי אפרסק ושקד נטושים של הבדואים שפונו, שורה אחר שורה, כדי להכשיר
שטחי עיבוד לקיבוץ סופה, שעל הגבעה שמולנו. יודקס בכה בדמעות והסתגר יומיים בביתו
שבמשמר העמק. מה שראה ערער קשות את יסודות אמונתו הציונית והקיבוצית.

מייד אחרי הכנס בניר עוז הקיבוץ הארצי ומפ"ם התייצבו באומץ לצדנו. שרי מפ"ם דאז,
ובמיוחד שר הבריאות ויקטור שמטוב, מתחו בממשלה ביקורת נוקבת על הנישול וההרס. הם
תבעו החזרה מיידית של הבדואים לאדמתם ודרשו שיינתן להם פיצוי ושיקום. הוחלט לדון
בנישול בפתחה בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, שכונס ב-27.3.72.

לא ידענו אז, שהרמטכ"ל הטרי, "דדו", דוד אלעזר, הקים, עוד לפני הכנס בניר עוז,
ועדת חקירה צבאית, שבדקה את "המעשה החריג" בפתחה. ב-26.3.72, יום לפני הדיון
בקיבוץ הארצי, דדו הציג בממשלה את מסקנות הוועדה. הן אישרו את טענותינו. מהמעט שדלף
לציבור התברר, שהפעולה בוצעה ללא אישור מהממשלה ומראש הממשלה.

מה שלא נכתב בדו"ח הוועדה הוא, ששרון ודיין ניצלו "תפר", כשדדו החליף את קודמו,
הרמטכ"ל חיים ברלב, וביצעו את הגירוש וההרס לפני שדדו ידע מה בדיוק קורה בשטח.

הצנזורה הטילה איפול על שמות האחראים לפינוי. פורסם רק, ששלושה קצינים ננזפו ולא על
חלקם בפינוי האכזרי, אלא רק על "חריגה מסמכות". למרות האיפול נודע לציבור, ששרון
היה בין הנזופים והוא זכה לכינוי "האלוף הנזוף". גם אז פעלה "תסמונת השין גימל":
שרון לא הודח, דיין אפילו לא ננזף. הודחו רק שני קצינים מהממשל הצבאי ברצועה.

שרון אינו שוכח ואינו סולח: לפני כשנה שי חרמש מכפר עזה, ראש המועצה האזורית של
"שער הנגב", שכן וידיד של שרון, הציע לי לראיין את שרון, כדי שיציג את יחסו האוהד
לקיבוצים ולהתיישבות. הסכמתי, אבל הזהרתי את חרמש, ששרון יסרב בגלל פרשת הפתחה
ב-72. חרמש העריך, שהזמן ריכך את שרון וחזר בידיים ריקות. אני רואה בסירובו של
שרון להתראיין אצלי צל"ש על חלקי במאבק צודק.

עוד לפני הפינוי ממשלת גולדה הכינה תוכניות מגירה לפינוי פתחת רפיח מהבדואים והקמת
התנחלויות באזור. אחרי שנקבע, שהפינוי בוצע בלי סמכות ורשות הממשלה החליטה,
בצביעות צינית, שלא להחזיר את הבדואים לאדמתם. ההתנחלויות הוקמו ובקיץ 73 התחילו
להקים שם את העיר ימית. סאדאת ובכירים מצריים סיפרו בדיעבד, שהחלטת ממשלת ישראל
להקים בסיני עיר ישראלית גדולה הייתה הקש ששבר את גב הגמל וגרם למצרים להתייאש
סופית מהסיכוי לשלום ולפתוח במלחמת יום הכיפורים. למרבה האבסורד, שרון יצא מהמלחמה
הזו כמצביא מנצח ולא כאחד מאלה שגרמו לה.

מה שייחד את פרשת המאבק נגד נישול הבדואים מכל המאבקים האחרים נגד הפקעת קרקעות,
הרס בתים ופינוי ערבים, מ-67 ועד היום, הוא ההתמדה והעקשנות. במקרים אחרים שבהם
נחשף עוול דומה היו הפגנות ומחאות, שדעכו במהירות. הכלבים נבחו והשיירה עברה. בפתחת
רפיח התגבש צוות פעולה ובו לטיף דורי, מוטי כנען מכרם שלום והח"מ, שהתמיד במאבק
אינטנסיבי עד 1978, כשישראל התחייבה, בהסכם השלום עם מצרים, לפנות את כל סיני
והתוכניות לפנות שטחים ובדואים, כדי להקים התנחלויות נוספות, נגנזו סופית.

בקיץ 72 מפ"ם סייעה לבדואים להגיש עתירה לבג"צ, שבה תבעו מהממשלה להחזיר אותם
לאדמתם ולפצות אותם על ההרס. ב-23.5.73 השופטים, ובראשם השופט לנדוי, דחו את
העתירה.

הם התעלמו מאי החוקיות של הפינוי וקיבלו את "שיקולי הביטחון" של נציגי צה"ל, למרות
שהוצגה בפניהם הצהרה מפורשת של שר הביטחון דיין בכנסת, שלפיה הפינוי לא בוצע
משיקולי ביטחון.

נציגי הצבא טענו, שבשטחים שפונו היו פיגועים רבים. השופטים לא קיבלו את טענותיו של
נציג הבדואים, עו"ד חיים הולצמן, שהוכיח, על בסיס המסמכים והמפות שהגיש צה"ל, שכל
הפיגועים, חלקם קטלניים, בוצעו בידי פלשתינים שפעלו נגד בדואים ששיתפו פעולה עם
צה"ל. הפינוי נומק בפיגועים נגד המפונים!

ההפסד בבג"צ פגע בתדמית המאבק למען הבדואים.

מי שנחלץ לעזרתנו היה פרופ' אמנון רובינשטיין, אז דיקן הפקולטה למשפטים בתל אביב,
שכתב ב"הארץ", שבג"צ הגן על זכויות הערבים לאחר הקמת המדינה והפסיק להגן עליהן אחרי
67. "אסור שחומותיו של מבצר זה", הזהיר רובינשטיין, "יקרסו ויפלו בכל פעם שמישהו
תוקע בשופר ומשמיע את מלת הקסם 'ביטחון'" האזהרה הזו תקפה גם היום.

הלחץ הציבורי נשא פרי
הקמנו רשת מודיעין ופעולה: כשלבדואים נודע על תוכניות פינוי הם באו מייד אלינו,
לקיבוצים, לעתים בחצות הלילה. דיווחנו מיד לשרי מפ"ם, ויקטור שמטוב, נתן פלד
ושלמה רוזן ולכל מי שהיה מוכן לסייע. סיכלנו בעזרתם תוכניות לנישול והרס נרחב
עד למבואות אל עריש במערב וקדש ברנע בדרום. הצלחנו למנוע אפילו את גירוש הבדואים
ששכנו בחוף העירוני של ימית ובאתר שיועד להקמת נמל.

הלחץ הציבורי והפוליטי המתמשך הניב פרי. הממשלה החליטה, בפעם הראשונה והיחידה,
לפצות ולשקם ערבים שפונו מאדמתם בשטחים שנכבשו ב-67 ובתיהם נהרסו. למפונים הוקם
כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו הייתה
תוכנית רמייה,שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו
לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות.

ב-4.10.73 קיימנו בניר עוז כנס מחאה נוסף, שלא הספיק להכות גלים: יומיים לאחר מכן
פרצה מלחמת יום הכיפורים. כחצי שנה שירתי כחייל מילואים באוגדת שרון, שלחמה מעבר
לסואץ. בחופשות ביקרתי אצל הבדואים, שבכו מאושר כשהתברר להם, שאני בריא ושלם.

ב-82, ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו, שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל
הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו, דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים,
שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים
גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות
מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת
מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה,
לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה
שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר, שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה
בשפע לאל עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה.
הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו
זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם.

מהשייח' הבוכה ברפיח המשכנו לחאג' חאלף, ראש השייח'ים של מטה א-סוארקה, ששוכן
באל-ג'ורה, בסמוך לשדה התעופה הצבאי הגדול "איתם". הוא הוקם, כשאצלנו האמינו ששארם
א-שיך חשובה יותר משלום ושנשב לנצח בסיני. ויקטור שמטוב ושרי מפ"ם, שהיו מפוכחים
יותר, הציעו שהשדה יוקם בתוך הקו הירוק, ליד ניצנה, ונדחו. הרהב והאיוולת גרמו
לפינוי "איתם" ומסירתו למצרים כשבא השלום. במקומו נבנה, בהשקעה אדירה, שדה התעופה
הצבאי בנבטים. גם הקמתו גרמה לפינוי בדואים מאדמתם, הפעם בדואים ישראלים.

מייד לאחר הפינוי חאג' חאלף נבחר לחבר בפרלמנט המצרי. מצאנו אותו, עירני וצלול,
במסגד שבו הוא בילה ומבלה את רוב ימיו. אחרי החיבוקים והנשיקות הוא סיפר, שבנו
ירש את מקומו בפרלמנט בקהיר והשמיע באוזנינו ניתוח פוליטי מבריק ומעודכן. הוא אפילו
שאל האם ומתי בורג יבקר ברמאללה.

משם נסענו לסלימאן אל חילו, ראש מטה הרמילאת, שיצא מגדרו כשהראינו לו, מול הווילות
החדשות של שבטו, את תמונות ההרס והפינוי מ-72.

קפצנו לביקור בזק אצל שיך סבאח עיד אל סלאימה, שיך נבון ובעל חוש הומור מפותח,
ששוכן בין מה שהייתה ימית לרפיח. ב-72 הוא גילה הרבה אומץ במאבק נגד הפינוי ולכן
סבל, עוד יותר מעמיתיו, מנחת ידו הכבדה של הממשל הצבאי הישראלי.

את הביקור הבא החלטנו להקדים מטעמי גיל.

היום, בין העיסוק לשיוך והפרטה קשה להאמין, שב-72 הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו,
למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים
בדואים בפאתי סיני.

לתגובות - פורום אקטואלי
אל מפת האתר [כל המחלקות] [כל היישומים] [כל המידע]
ל ה ד פ ס ה
העתקת קישור