תפריט מחלקה
תגובות לכתבות באתר
  ספרי אמא ברחה מהר יותר
שם הכותב:  טמיר עין -יה
מקום מגורים:  ראשון לציון
תוכן ההודעה:  ספרי "אמא ברחה מהר יותר" יצא לאור בהוצאת צמרת וניתן לרכשו בחנויות סטימצקי, צומת ספרים ואצלי בטלפון 03-9583028.
פגשתי באשה ניצולת שואה שסיפרה לי את סיפור חייה. סיפור זה הצית את דמיוני כבסיס לכתיבת הספר ששזורים בו פרטים אמיתיים.
שם הספר נגזר מכך שגיבורת הסיפור שמעה את בנה בן השש אומר לחברו כי " פעם אחת היה איש רשע וקראו לו היטלר, הוא רדף אחרי אימא שלי אבל אימא שלי ברחה מהר יותר".
אני מספרת גם על משבר נפשי ואשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. היכרותי ועבודתי ההתנדבותית עם מתמודדים במחלות נפש הביאה אותי לספר על הנעשה בבית החולים, על המחלה, השיקום וההחלמה. ספרי משקף את מהות החיים כפי שהם, על אכזריותם, עליבותם, גדולתם ותפארתם. הספר מתאר סבל, הישרדות, חמלה, גורל, אהבה ותשוקה, הגירה וקליטה, שיגעון, החלמה ותקווה. עלינו לזכור את עמנו שכמעט הוכחד בשואה ועלינו לחוש חמלה ואמפטיה לנפגעי הנפש. הסטיגמה נובעת מפחד ומחוסר ידיעה מהי מחלת נפש והשלכותיה על המתמודד ומשפחתו, ספרי בא לתקן ולו במעט את המעוות לכבודם ולמענם.
רצ"ב כתבתה של העיתונאית רוחה נובק.
בברכה, טמיר עין-יה

אמא ברחה מהר יותר
אוגוסט 27th, 2012 | מאת: רוחה נובק

אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה שמשאירה את עברה, בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים.
לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר, והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני מלשינים וסקרנים.
במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו מילה, בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו.
דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי ההישרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא, שיר הלל ליכולת על אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל החופש.
בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר, ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך, לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם, עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים, שניצלו על ידן.
נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם.
בבדידות קשה - אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה, לא פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם,האם עלתה לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות לישראל עם בעלה.
לזוג נולדו שני ילדים, ועל פניו הכל התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר הייתה שגורה בפיהם, ואז זה החל….
שבר בנפש, כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.
תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות ושאר בעיות,
השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת השפעת זרים,
הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים,
עין-יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה, ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד, עצוב…
(אין הצבעות, הצבע עכשיו!)
  11/11/2012 12:33:56
מתייחס ל-  ידיעות הקיבוץ - כותרות וקישורים - 20.4.2012 - א'