זכויות חבר הקיבוץ: האם קיימים יסודות מוצקים להבטחת הזכויות והחובות של חבר הקיבוץ? (בקבק 13)

ואלה תולדות..: מייסדי הקיבוצים הראשונים ודורות אחדים אחריהם ראו את עצמם כ"מכשיר" הבא לשרת מטרות נעלות שמחוץ לעצמם: תחיית העם היהודי והצלת היהודים הנרדפים, ובניית חברת מופת בעלת ערכים אנושיים ויהודיים נעלים. גישה מהפכנית זאת גרסה "לא כלום אתמול מחר הכול!". אף על פי כן, הצעירים הנועזים הללו בנו את יסודות החברה על מיטב המדע וההגות העולמית, ועל בסיס של טבולה ראזה. הם לא נזקקו לזכויות וחובות כתובות, ולא ניסחו כאלה.

טיפול קולקטיבי בזכויות הפרט:

אף כי נושא הפרט והעיסוק בו נראה מושחת ומנוגד לערכים הבסיסיים שלו, ראה הקיבוץ את עצמו אחראי ומחויב, בצורה אקסטנסיבית ואינטנסיבית, לספק את צרכי הפרט וכל הקשורים אליו. כמו בשאר הנושאים, הכול עבר דרך השליטה של הקולקטיב ו/או נציגיו (בעלי התפקידים והועדות). בכך התאפשר ניהול רציונאלי של המשאבים ונמנע ניגוד עניינים. במילים אחרות: ניהול אובייקטיבי, ומניעת שיקולים סובייקטיביים בקבלת החלטות. בהתחשב בהנחה שהוועדה משקפת את ההחלטות הנבונות והשקולות ביותר, לא נמצא כל צורך לנסח כללים ביחס לזכויות הפרט, שממילא כולן הן באחריותו של הכלל. (לכל אחד לפי צרכיו = על הכלל לדאוג לספק לכל פרט את הצרכים הכלליים והייחודיים שלו). כול דבר אושר על ידי מוסדות שהוערך שינהגו באופן נבון וחסר פניות. הרוטציה התכופה בתפקידים, שילוב מירב החברים בהם, וקיומו המתמיד של שיח ציבורי הבוחן את הזיקה בין ההלכה והמעשה, כל אלה בצרוף שאיפות מאד צנועות של החברים, אפשרו את ההצלחה המרשימה של השיטה. היא מנעה קיפוח חמור והבדלים משמעותיים בין החברים, ובזכות מנהיגות שהתנהלה בצניעות והייתה נתונה בביקורת מדוקדקת ומתמדת (כללית ועצמית) היא הביאה לתוצאות מדהימות יחד עם רגשי הזדהות חזקים.

אולם, במשך הזמן, עם ההתפתחות בחלוקת העבודה, בהתמקצעות הנדרשת למילוי תפקידי ניהול ועבודה, ועם השיפור ברמת החיים וגידול הציפיות ממנה, פתחו החברים דרכים להשתמש במערכות "הדמוקרטיות" (באמצעות שכנוע ותמיכה של החמולה) כדי להשיג את יעדיהם האישיים. בתחילה עשו זאת בתוך מסגרת הקיבוץ ו/או התנועה ו/או המערכות שהתנועה הייתה חלק מהן (הסתדרות ונספחיה, צהל, כנסת וממשלה ועוד). בהמשך, ועם פשיטת הרגל של הללו, השתמשו חברי הקיבוץ ובני הדור השני והשלישי באמצעים שהקיבוץ העמיד לרשותם (הכשרה ו/או הצבה בתפקידי מפתח) לבניית קריירה והתעצמות פרטית בתוך או מחוץ לקיבוץ. בגלל הקשרים המשפחתיים שלהם עם אנשי הצמרת של הקיבוץ, לא נקט הקיבוץ באמצעים למנוע את התופעה. ההתרוששות המנהיגותית שחלה בעקבות זאת הביאה להגירתם ההמונית של המסוגלים להסתגל ולהתפרנס, אל מחוץ לקיבוץ ומחוץ להכפפת ההתנהלות של הפרט לגחמות הקולקטיב (ממלאי התפקידים, הוועדות ושיחת הקיבוץ).

תהליך הקצאת זכויות לפרט בקיבוץ:

במשך השנים, וכמוצר לוואי של תהליכי ייעול בניהול ובהקצאת משאבים, הוענקו לחברים בהדרגה זכויות רבות ברכוש או במשאבים, באמצעות תקנונים יצירי צוו השעה. כך הועברה זכויות או אחריות על הריהוט, על נסיעות לחו"ל, על לינה והלבשת ילדים, על השכלה גבוהה, על עריכת חתונות ועל תמיכה בבנים עוזבים ועוד... לניהול הפרטי של החברים. לעתים התלווה לזכויות שבתקנון חובות. רוב התקנונים נופקו כתוצאה מצורך או מלחצים, וללא תכנון מקיף ביחס למשמעותם הכוללת. גם ברמה המשפטית נחקקו תקנות המגדירות את הזכויות של החבר העוזב או המוצא מהקיבוץ.

כתוצאה מהעדר חשיבה אסטרטגית, ומהאופי החולף של ההנהגה, לא טופלו באופן עקבי נושאים כמו ביטחון פנסיוני, צבירה משוערת לדמי עזיבה או הערכה אקטוארית של הערך הנוכחי של החוב שיצרו תקנונים שונים. אחד התקנונים הבולטים, זה המקנה זכות להשכלה גבוהה לכול, שאמור היה להיות המנוף לפיתוח והשבחה של העסק והחברה, התגלה כגורם המרכזי להתמוטטות הקיבוצים. הצעירים, בנים ואחרים, לאחר שהעמיסו על עגלתם את הכלים המתאימים, המוכרים בימינו כנכסים לא מוחשיים (יידע, קשרים, מוניטין ועוד), אותם רכש עבורם הקיבוץ, ניכסו אותם לעצמם והשתמשו בהם למטרות אחרות ממה שציפו מנסחי התקנונים. ביחד עם אלפי הצעירים, נגרע הנכס היקר ביותר של הקיבוץ, האוצר האנושי. מדענים, רופאים, עורכי דין, רואי חשבון, אמנים מכל הקשת, מחנכים, קצינים בכירים, מנהלים ואחרים עזבו בהמוניהם. במקרים רבים הם השאירו מאחריהם אדמה חרוכה ואת זקניהם על הקרח. חברים מבוגרים רבים, נוטים להכחשה ביחס לחלקם בכישלון המונומנטאלי שנבע מחוסר הרצון או מחוסר היכולת למנוע את ההקזה הנוראית הזאת של עוצמה, שנבע מניגוד העניינים בין מחויבות החברים לקיבוץ מחד, לבין מחויבותם להצלחה של צאצאיהם מאידך. בנוסף, הדבקות בשמרנות, של אותם חברים, מנעה את הגמישות ההכרחית שהייתה מאפשרת לצעירים לעסוק במקצועות בהם התמחו, ולקבל דרגות חופש שהן הכרחיות לבעלי מקצועות חופשיים.

אמנה על זכויות וחובות חבר הקיבוץ:

אקסיומה: בהיות הקיבוץ חברה וולונטארית, המבוססת על ערכים ייחודיים החורגים מהמקובל, אמורים החברים לוותר מרצונם על חלק מהזכויות והחובות המקובלים במדינה, ולקבל לעומת זאת זכויות וחובות ייחודיים הנובעים מהיותו של הקיבוץ חברה אחרת. חשוב שהבדלים אלה יהיו מפורשים ושקופים, ושההסכמה עליהם תהיה מתועדת. מומלץ שהסכמה זאת תלבש צורה של אמנה. באף קיבוץ אין זהות חד-חד ערכית בין האינטרסים של החבר לבין אלה של הקיבוץ.

בקיבוץ השיתופי לא דרושה אמנה: כל עוד התקנון קובע את כפיפותו של החבר לקיבוץ, תקף:

תקנון הקיבוץ: סעיף 4. כל חבר קיבוץ... מעביר לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו, ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא. והקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה... (בתיקון מ-1998 ...למעט נכסי החבר כהגדרתם בתקנון זה).

למה דרושה אמנה בין החבר לקיבוץ?

בקיבוץ המתחדש, שטרם קבע את עיקרי החזון הפוזיטיבי שלו, קיימת הכרה בקיומם של עניינים (אינטרסים) של הפרט שהם שונים ולעתים אף מנוגדים לאינטרסים של הקיבוץ. במצב זה הדרך הנאותה ביותר לנהל את העניינים היא להכיר בקיומם, להגדיר אותם, להביא להבחנה ברורה בין שניהם, ולקדם ניהול מיטבי של היחסים ביניהם. הצורה עליה אני ממליץ היא של ניסוח אמנה כללית, הנתמכת בתקנונים המסדירים תחומי חיים שונים. (חקיקת משנה, נמוכה יותר מבחינה היררכית). האמנה והתקנונים ישקפו את החזון והמדיניות של הקיבוץ בכל תחומי החיים, כגון זכויות וחובות הפרט (ודרגות החופש שלו), חינוך, בריאות, השכלה, רווחה, ערבות הדדית, מחויבויות, פרישה, ניהול עסקי ועוד. חלקם כבר קיים בקיבוצים מסודרים. בהתחשב בכך שאין תקנון לקיבוץ המתחדש, נדרשת התנועה לנסח תקנון חדש שהאמנה תיגזר ממנו. האם היא יכולה לעמוד באתגר?

רעיון היסוד של האמנה: החבר המצטרף כאדם חופשי וקבוצת החברים (הקיבוץ) מאשרים את ההסכמה ההדדית לפעול במשותף בכפוף לכללים העקרוניים והמפורטים המחייבים של האמנה.

מי ינסח את האמנה?

לדעתי שלושה גורמים צריכים להיות מעורבים בעבודה הענקית הנדרשת לעיצובה: 1. נציגי חברים, אנשים בעלי ניסיון והדיוטות, 2. חברים בהנהגת התנועה והקיבוץ המיומנים בתחום, 3. בעלי מקצוע מתחומים רלוונטיים (משפט, חשבונאות, מדעי החברה, ביקורת, אנשי רוח).

מקומה של הביקורת בנדון:

תפקיד הביקורת לטפל במהות של ההתנהלות הציבורית של הקיבוץ. עליה לדאוג למימוש מיטבי של רצונו של הריבון (במקרה זה חברי הקיבוץ). מכאן שמהות זאת (Essence) מותנית בקיום הגדרות ברורות ביחס לחזון, לאסטרטגיה ולמטרות שלו (הקיבוץ). הביקורת יכולה לבדוק את המערכת רק בהתייחסותה למטרות שהחברים קבעו. בהיעדר מטרות ברורות, על הביקורת לדרוש את ניסוחן. עד אז היא משתמשת באומדנים מהניסיון הכללי, שאיננו מן ההכרח תואם את הרצון המפורש של מקבל השירות (החברים והמוסדות).

מטרת מסמכים אלה (תקנון ואמנה) היא להבהיר היטב לחבר ולמוסדות הקיבוץ את המשמעות של ההחלטות שהתקבלו, הן מהבחינה הציבורית, והן מהבחינה של ההשפעה על תנאי החיים האישיים. מאידך אף אמנה או תקנון לא יחזיקו מים ללא אמצעי יישום ואכיפה, ומערכת ביקורת הבודקת את רמת השמירה עליהם.

חברים מוזמנים להציע נושאים הדורשים התייחסות. תודה לחברים שהעבירו לי הערות ושאלות. במאמר הבא: יחסי עובד מעביד בין החבר לקיבוץ - שכר ומשכורת.

כל התייחסות תתקבל בברכה. jeanlev@shoval.org.il אלי לוי - קיבוץ שובל