|
לילך, המגדירה עצמה כסובלת מנכות נפשית, אמרה שכרגע מה שהיא רוצה יותר מכל - יותר מדירה וביטחון כלכלי - זה "שמישהו בקיבוץ יתייחס אלי". לדבריה, מגיל צעיר היא מתאשפזת מעת לעת בבתי חולים פסיכיאטריים. כעת היא מתגוררת בדירה קטנה בקיבוץ שבו נולדה. "אני שוכבת במיטה ורוצה למות", היא אומרת, "אף אחד לא מתעניין בי. אני בדיכאון, הייתי שמחה לצאת ולעבוד, אבל אני לא יודעת למי לפנות".
סיפורה של לילך ממחיש את הדאגה של 140 ההורים לבעלי צרכים מיוחדים בתנועה הקיבוצית, אשר הגיעו ביום חמישי לכנס השנתי של ארגון "אהדה" (ארגון הורים לבעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ). בארגון רשומים היום 700 הורים, אולם על פי ההערכות יש בקיבוצים כ-2,000 בעלי צרכים מיוחדים.
הגדרה הכוללת כל אדם הסובל מנכות נפשית, פיסית או שכלית ונזקק לסיוע לצורך קיומו.
מאז ומתמיד התקיימה בקיבוצים ההתחייבות המוסרית לפיה "הקיבוץ יעשה ככל יכולתו למען חבריו והתלויים בחבריו". ואכן, בעבר הקיבוץ דאג לספק את כל צרכיו של האדם המוגבל - בין אם מדובר בטיפול סיעודי, כיסא גלגלים או תרופות מיוחדות. "אבל כיום יכולתו של הקיבוץ פחתה", אומר גדעון פלס מקיבוץ מחניים, יו"ר "אהדה" ואב לילד בעל צרכים מיוחדים. פלס מבטא את חששם המרכזי של ההורים - הפחד שילדיהם לא ייכללו בחלוקת הנכסים במקרה של הפרטה עתידית. "תהליכי ההפרטה יצרו חשש שהחלוקה לא תהיה שוויונית ויש צורך להבטיח שהאוכלוסייה הזאת לא תישכח בצידי הדרך", מציין פלס.
על רקע חששות אלו פועלת בחודשים האחרונים "ועדת דולב" בראשות אבשלום דולב, שמינתה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. מטרת הוועדה היא לגבש המלצות לגבי מעמדם הייחודי של הנכים בקיבוצים, כולל המלצות לחקיקה נוספת בנושא.
אין פתרון למצוקות
בכנס התבשרו ההורים על הישג חשוב שהושג ערב לפני כן. מדובר בהחלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל שאישרה את המלצות ועדת הבר להסדרת זכויות החקלאים בקרקע. להמלצות בנושא שיוך יחידת דיור למשפחות, נוסף הסעיף על פיו "לבעלי מוגבלות שאינם משפחת חברים באגודה יתיר המנהל שיוך דירות מתוך חלקת המגורים". משמעות ההחלטה היא שניתן יהיה לרשום דירות על שמם של בעלי צרכים מיוחדים, שבשל מצבם לא התקבלו לחברות בקיבוץ. זוהי התקדמות משמעותית בזכויותיהם של בעלי הצרכים המיוחדים, שכן תהליך קבלת החברות בקיבוצים נעשה באמצעות הצבעה, ואדם מוגבל אינו יכול לייצג את עצמו בוועדה המחליטה על קבלת החברים.
למרות המודעות הגוברת למצבם, במצב הנוכחי אין פתרונות למצוקתם של ההורים. אם מהצפון, שביקשה לדבר בעילום שם "כי בתי טוענת שהיא כמו כולם", אמרה כי "התנועה הקיבוצית עוברת היום טלטלה ושינויים. בעבר הכל היה ברור, ידענו שהקיבוץ דואג לחבריו מרגע הולדתו ועד ליום קבורתו. השינויים והפיכתם של רוב הקיבוצים לדיפרנציאליים (כאלה בהם יש חלוקת משכורות או תגמול לא אחיד, א.א) שינו הכל. היום שום דבר כבר לא מובטח. העניין בוער בעיקר לאותם מבוגרים ש'נתקעו' בקיבוצים דיפרנציאליים ובקושי מצליחים לחיות מהפנסיה שלהם, אז איך נבטיח את עתיד ילדינו?"
בכנס עצמו נראו בעיקר אנשים שהשיבה זרקה בשיערם. נראה שמעבר לקושי היומיומי הכרוך בגידול ילד עם צרכים מיוחדים, המאבקים הקשים בתוך הקיבוץ על הבטחת זכויותיו והדאגה להבטחת עתידו - מתישים אותם.
על מאבקים אלה סיפרו במכתב זוג הורים לאשה בת 32, עם צרכים מיוחדים. השניים ביקשו לשמור על עילום שם כדי "לא לגרום לעוד נזק לילדה שלנו". השניים כתבו כי "אנחנו לא רוצים להרגיז את הקיבוץ שעם המזכיר שלו והגזבר ו-ועדת הרווחה ושאר בעלי התפקידים, אנחנו צריכים לשבת ולדון בכל פעם על 'מגיע' ו'לא מגיע' (...) כי לקיבוץ יש חובות, ויש עוד אנשים עם בעיות. ושואלים 'אם זו לא חובת המדינה לממן דברים כאלה?'"
לדברי דני ואלה, אב לבת עם צרכים מיוחדים מקיבוץ יוטבתה, "רוב ההורים מבוגרים בגיל הפנסיה, או על גבול הפנסיה. בניהם כבר מעבר לגיל 20 והם אומרים: 'עד עכשיו עזרנו להם, מה יהיה כשנלך לעולמנו?'. יש חשש כבד שמקנן בלב ההורים שכשהם ימותו יגידו: 'שהמדינה תדאג לבן שלהם'. כבר היום יש מצבים שההורים יושבים מול מנהל שכיר שבא לקיבוץ, שאותו מעניינים המספרים, לא מעניין אותו מה ההורים תרמו לקיבוץ".
ההורים לא מעודכנים
נוכח הדאגה לעתיד החלו ב"אהדה" בחודשים האחרונים בצעדים לגייס מחדש את מאות חברי הארגון הוותיקים, שהקשר איתם התרופף ואפילו נותק, ואת עשרות "ההורים החדשים" בתנועה הקיבוצית, שבתקופה האחרונה נולדו או התבגרו ילדיהם, המתמודדים עם מגבלות וצרכים מיוחדים. "אין לרוב המשפחות כוח להתעדכן ולראות מה שקורה לאחרונה בנושאים העוסקים בעצם בתשתית הכספית והמשפטית של מחיית בניהם ובעתידם", מסביר ואלה. "המאמץ המרוכז של 'אהדה' חודש על רקע פרסום 'התקנות לסיווג הקיבוץ' שאושרו על ידי הממשלה (תקנות על פיהן יכולים להתקיים דגמים נוספים של קיבוץ, לצד הקיבוץ המסורתי-שוויוני, א.א), הכוללות פרק העוסק ב'ערבות הדדית' ובנושא הדאגה לבעלי הצרכים המיוחדים שבקיבוצים".
אחד הוויכוחים המרים שפרצו בין ההורים היה סביב השאלה האם יש לחייב בחוק את הקיבוצים לקבל את בעלי הצרכים המיוחדים לחברות. מספר הורים טענו כי רק קבלה אוטומטית לחברות תבטיח לבעלי הצרכים המיוחדים את חלקם בנכסי הקיבוץ, גם אם הקיבוץ ייקלע למשבר ולא יוכל להבטיח זכויות פנסיונריות ואחרות.
רוב ההורים התנגדו למהלך שיחייב את קבלת בניהם לחברות ותמכו במיקוד מירב המאמצים במהלך לחתימת הסכמים פרטניים שיבטיחו מבחינה משפטית את זכויותיהם של בעלי הצרכים המיוחדים למשך כל חייהם. יואב קריים, ממטה מאבק הנכים, הזהיר את ההורים מפני חתימת חוזים כאלה. "מי ייקח את בנכם לבית המשפט אחרי זקנתכם?" הוא שאל אותם והזהיר "בנכם יישאר לבד. בתי משפט זה תור ארוך, עינוי דין וצריך גם עו"ד יקר. צריך לחייב את המדינה והקיבוץ בחוקים".
י', חבר קיבוץ שמגדיר עצמו "פגוע נפש" עמד בצד והקשיב. "היום מצבי טוב, אבל יכול להיות שהקיבוץ ישנה את פניו ואנשים יהיו אז עזובים לנפשם", הוא אמר.
אלי אשכנזי
|
